אמא אני כבר גדול?

מאז יום רביעי דניאל (בן 3 וחצי) עסוק כל הזמן בלהיות גדול. הכל התחיל בביקור שלנו במיצג הבמבוקים הגדול. מותר לעלות עליו רק מגיל 6 ולכן דניאל נשאר למטה איתי ועם מורדי לסירוגין.

פתאום הוא הבין שהוא צעיר מאורי וגילי ויש דברים שהוא לא יכול לעשות.
כשהיינו שם היה לו קשה בדקות הראשונות. ואחרי שהיינו איתו בקושי, הוא נרגע. הייתי בטוחה שעברנו את זה.
אבל מאז, הוא כל הזמן בשאלה של כמה הוא גדול וכמה קטן.
עושה הכל כדי להיות גדול: הוא רוצה ללבוש את הבגדים של אורי, שואל אותנו כל הזמן אם הוא גדול, מדבר על זה עם האחים שלו...
היום היה שיא כשדניאל העייף התעקש ללבוש את המעיל של אורי ולא הסכים לנוח קצת באוטו בצהריים.
אני הרגשתי כמה דבר קטן שקרה במקרה גרם להתפכחות ענקית שלו למגבלה שלו כבן הצעיר במשפחה.
אני איתו בכאב שלו, הוא נשאר מחוץ למועדון, מחוץ לכיף.

מזדהה איתו כל כך. תמיד יש מועדון אקסקלוסיבי שאני נמצאת מחוץ לו.
תמיד אני פוגשת מישהו שהוא <השלם_את_החסר> ואני לא.
הוא מגניב כי הוא כזה.
ואני לא.
ואז אני מתאמצת בדרך כזו או אחרת כדי להיכנס.
יש מועדונים אליהם עדיין לא נכנסתי. (בעצם תמיד יהיו).
אבל הילדה שבי רוצה. רוצה להיות שייכת. להיות מהמגניבים.

בדיוק כמו דניאל,
שאם היה עולה על מתקן הבמבוקים היה מגלה שזה באמת לא מתאים לילדים בגיל 3 - קשה ללכת עליו, וקשה לאזן את הגוף.
כך גם אני, בסופו של דבר מבינה שהכניסה למועדון מצריכה כל כך הרבה מאמץ ושבעצם זה לא אני.
כמה מאמץ...
ואז אני משחררת, ותוך שבועיים מוצאת את המועדון החדש להתקבל אליו.

היום אחרי הדרמה עם דניאל הבנתי,
התנועה הזו של לעמוד מחוץ למועדון ולעשות משהו או להיות מישהי אחרת ממי שאני היא מאמץ מיותר.
למה? כי כנראה, מטאפורית, אני בת 3 וחצי. וזה לא משנה מה אני אעשה, אני לא אהיה בת 6 (כל עוד הזמן עובד לינארית).
להחליף בגדים, ללמוד משהו, לשכוח משהו... לא יעזור.
הדבר היחיד שיש לעשות הוא להיות במועדון הזה. לא בבאסה, לא מתוך ויתור, אלא מתוך החגיגה שאפשר לעשות רק פה.
רק כי במועדון הזה, המסיבה מתחילה כשאני נכנסת כל כולי. עם מי שאני היום.
נחשו מה, כולכם וכולכן מוזמנים ומוזמנות.
אין צורך בשום מאמץ כדי להיכנס.
רק אהבה, אהבה עצמית.
3>