בוא, כמו שאתה (חופש הביטוי 2)

ארוחת ערב שגרתית, הילדים מבקשים לשמוע את הדיסק (הנפלא) של "מקום טוב לגדול"
ופתאום מגיע השיר "בוא כמו שאתה" (קרדיט מדהים לאברהם טל).
אני מסתכלת על גילי המדהימה הזו מקשיבה למילים,
אני מקשיבה איתה:

"
מוכנים! כן

בוא כמו שאתה
בוא כמו שאתה
תהיה מה שטוב בשבילך

ותהיה גדול
ותיתן הכל
גם אם נראה לך שאתה לא יכול

אז בוא כמו שאתה
בוא כמו שאתה
תהיה מה שטוב בשבילך

אז בוא כמו שאתה
"

ואז גילי מסתכלת עלי בעיניים הגדולות האלה ושואלת אותי: "אמא, מה זה אומר 'ותיתן הכל?' ".
אני מסתכלת עליה, הלב שלי מתמלא באהבה מהשאלה החכמה שלה.
איך יש לה תזמון מדהים ומדוייק כזה, הרי היא לא יודעת על מה אני ויריב המטפל שלי דיברנו היום.
ואז אני מסבירה לה, מה שהבנתי היום בסשן שלי איתו:
כשהוא אומר בוא, אני מבינה את זה כ-להתבטא.
הוא מדבר כאן על זה שכשאת באה (מתבטאת), תעשי את זה כמו שאת. בדיוק כמו שאת.
תהיי מה שטוב בשבילך בלי לחשוב מה טוב לאנשים אחרים.
ותהיי גדולה ומדהימה בדיוק כמו שאת באותו רגע,
ותיתני את כל כולך, זאת אומרת תבטאי את כל מי שאת ומה שאת עכשיו.
לדוגמא בהצגה של הכיתה שלך, כשאת מופיעה:
אם מי שאת באותו רגע זה מישהי ששרה גבוה וחזק, זה מה שתיתני מעצמך.
אם מי שאת באותו רגע זה מישהי שעצובה ומתאים לה לשיר חלש ושקט, תשירי ככה.

פשוט תרגישי בלב מה שאת מרגישה ומה שאת רוצה. בלי להסתיר דברים שאת מפחדת שלא יאהבו.
ככה את יכולה לבוא כמו שאת.
ואותי ממש ישמח לראות אותך כשאת באה כמו שאת.
כמו שבמסיבה של דניאל הוא לא רקד כי היה לו יותר מידי רעש והתחבקנו המון כי ככה הוא בא במסיבת הסיום שלו.

כשהסברתי לה את זה, הרגשתי שגם אני קיבלתי הזמנה:

 לבוא כמו שאני,
להיות מה שטוב בשבילי,
ולהיות גדולה,
ולתת את כל כולי,
גם אם נראה לי שאני לא יכולה (כי מה יגידו....).

ומה איתך? את באה? אתה בא?
איך זה יהיה לחיות בעולם בו(א) אנשים באמת מבטאים את מי שהם באותו רגע בלי לחשוש איך יתפס/יתקבל?
(יש הרבה אנשים שאני פוגשת שאני מרגישה שמה שהם מבטאים הוא רק קצה הקרחון של מי שהם)

מוכנים!

חופש הביטוי 1

אני ממש לא חווה חופש ביטוי בחיי כרגע.

על פניו יש פייסבוק ואני כותבת כל מה שבא לי,
על פניו יש חברים שלהם אני יכולה להגיד כל מה שבא לי,
על פניו יש אנשים שאני עובדת איתם שהם הכי מפותחים ומודעים ובאמת אפשר להגיד להם כל מה שבא לי.

היום היה לי סשן מדהים עם יריב המטפל שלי,
במהלך הסשן קלטתי שבעצם בתוכי יש קבוצה ענקית של מפקחים (פנימיים כמובן) שכל הזמן מפקחים על מה שאני אומרת:
האם זה נכון? האם זה מתנשא? האם זה מכיל? האם זה אוהב? האם...........?
יש המון בדיקות פנימיות כאלו.
לפעמים עד שכל הבדיקות נגמרות, מה שרציתי להגיד כבר לא רלוונטי.

זה ממש לא מרגיש כמו חופש ביטוי.

כשאני צוללת לעומק ופוגשת את המפקחים האלה,
אני פוגשת כל מיני קולות שפעם היו חיצוניים ופגעו בי מאוד והיום הם פנימיים.
את הקולות של ההורים שלי מהילדות שאומרים לי לדבר יותר לאט,
את הקול של המורה שאמר לי שאני אולי רוצה להשמע חכמה אבל כשמקשיבים שומעים שאני לא,
את הקול של המורה שלי שאמר לי שאני מתנשאת,
ועוד ועוד.
כשאמרו לי את הדברים האלו אני כל כך נפגעתי שכדי לא להיפגע מזה לעולם,
בחרתי לייצג את הקול הזה בתוכי ולבדוק את עצמי לפני שאני מדברת.
כמו חברה שמייצרת מוצר ומעבירה אותו תהליכי בקרת איכות לפני שהוא יוצא מהמפעל כדי שלקוחות לא יתלוננו.

זה ממש טוב שחברות עושות את זה.
אני לא רוצה לעשות את זה לעצמי.
כי מה שקורה בין הרגע בו עולה בי משהו שאני רוצה לבטא ועד שאני מוציאה אותו החוצה, זאת טחינה ענקית בראש.
מה היה קורה אם המבחן היחיד ל"יוצא החוצה או לא יוצא החוצה" יהיה איך הלב שלי מרגיש? האם זה מרגש אותי?

אני חושבת שזה חופש ביטוי.
חופש ביטוי של מי שאני באמת ומה שבאמת מרגש אותי.

* חלק מכם אולי הולכים עכשיו למחשבות על זה ש"אם כולם יחשבו ככה ויתנהגו ככה, מה יקרה".
יש לי הרבה תשובות לזה, והתשובה הראשונה שלי היא: אבל אנחנו לא מדברים על כולם, אנחנו מדברים עלי.
וכנראה גם על אנשים כמוני שמסתובבים עם פקחים.
אני לא חושבת שאני פוגענית ברמה כזו או אחרת, אפילו להיפך.
אז כשמסתכלים בעיניים שלי, רואים שלגבי זה ממש נכון.
יש אנשים שזה לא הדרך עבורם. זאת הדרך עבורי.


תתבטאו בחופשיות :-)

האם לדלאי למה יש טלויזיה בכבלים?

היום שוחחתי עם חברה וכדרך אגב היא אמרה לי שהסיסמא של יס (הטלויזיה בכבלים) היא "יס - לא תפסיקו להרגיש".

פתאום קלטתי שמה שהם מוכרים זה "להרגיש". תאכל'ס, אם מדברים בשיווק על להדגיש ללקוח את התועלת המרכזית מהמוצר, אז מה שהם ממש שמים בחזית זה "להרגיש".
והם אפילו מבטיחים אותו נון-סטופ - לא נפסיק להרגיש.

וואו,
יש להם 183,000 לייקים בעמוד שלהם בפייסבוק,
ו580,000 לקוחות (לפי מה שהם כותבים).
רובם רוצים להרגיש.

אני חושבת שזה נפלא - המון אנשים רוצים להרגיש.
[בטוח יש עוד אנשים שרוצים להרגיש, ואיכשהו מוצאים את זה במקום אחר].

על הדלאי למה אומרים שהוא ממש נותן לרגשות לזרום. שהוא יכול ברגע אחד לבכות אחרי שמישהו סיפר לו משהו עצוב, ברגע אחר לצחוק כשסיפרו לו בדיחה. שאין לו משיכה או רתיעה מרגש כזה או אחר. הוא פשוט נותן להם להיות.

מה אתם אומרים, לדלאי למה יש טלויזיה בכבלים?
(לא נראה לי שיש לו יס, יש לו חיים).

אני ממש רוצה להרגיש.
יש הרבה סיטואציות בהן אני מרגישה מנותקת מהרגש שלי.
לפני שבועיים עשיתי בדיקה שגרתית של אולטרא-סאונד שד
(סבתא שלי אביבה ז"ל נפטרה בגלל סרטן שד ששלח גרורות לריאות כשאמא שלי היתה בתחילת ההריון איתי)
בפנים, רעדתי מפחד. הסרט שראיתי היה מפחיד מאוד.
מבחוץ, הייתי עניינית לגמרי. משתפת פעולה עם הטכנאית, הקול שלי היה נוקשה,
ורק גוש קטן בגרון רמז למה שבאמת קורה בפנים.

כשמורדי סבל פה בבית ובבית החולים מכאבי תופת בכיס המרה שלו,
בפנים הייתי נורא עצובה, כאב לי נורא יחד איתו.
מבחוץ - תפקדתי, עשיתי מה שצריך, כאילו הכאב הזה לא קשור אלי. רק אותו גוש בגרון הזכיר לי מה קורה באמת.

ועם הילדים זה בכלל קורה המון. כי כשמשהו קורה איתם, אני המבוגר האחראי שצריך להמשיך לתפקד פה.
לא לפגוע בהם או בילדות שלהם.

יש המון סיטואציות של ניתוק,
הבוקר ראיתי אבא שמשאיר את הבן שלו בוכה בגן.
אני בטוחה שהלב שלו שמלא אהבה לילד הזה מרגיש משהו כשהבן שלו בוכה וקורא "אבא, אבא, אל תלך",
אבל הוא לא מרגיש את זה כשהוא ממהר עכשיו לעבודה. יש לו משימה.

הלוואי שזה היה כל כך פשוט באמת:
טלויזיה בכבלים כפתרון מופלא למי שרוצה להרגיש. יש שם רגש מבוקר. אני יכולה לבחור.
אם אני רוצה להרגיש שמחה - אפתח את ערוץ הקומדיות.
אם אני רוצה לפחד - יש ערוץ עם סרטים וסדרות מפחידות.
אם אני רוצה להיות עצובה - יש ערוץ לדרמה.
יש עכשיו אפילו מלא סדרות סקסיות כאלה למקרה שאני מרגישה ממש לא סקסית היום.
...
והכל ממש תחת שליטה.
בניגוד לחיים, אם פותחים ערוץ מסויים, מקבלים בדיוק מה שבחרתי.
לא כמו ילד שהולכים איתו למסיבת סיום של הגן (כדי להרגיש שמחה וגאווה) ואז כשנמצאים שם הוא בכלל לא משתתף ואפילו בוכה ואז מרגישים עצב וכעס במקום. זה ממש לא צפוי.
כמו בצבעי מים של "ילד טוב" - אין עירבוב בין הצבעים כי הוא מקפיד לשטוף את המכחול בין צבע לצבע.

להרגיש רגשות שבאים באופן בלתי צפוי ולתת להם להיות זה דבר ממש לא פופולארי בתרבות שלנו.
לפעמים החברה משדרת שנראה שהיה עדיף אם אפשר היה לקבוע שעה מראש לרגש מסויים ואז אם מתאים אז פותחים את המקלט ומתחברים לרגש ואם לא, אז לא. זה כל כך עצוב כמה שזה מנותק ותעשייתי.

אם מישהו מסתובב עצוב, שואלים אותו למה הוא עצוב ומנסים לעודד אותו במקום פשוט לתת לו להיות בעצב.
גם הפחד זוכה ליחס דומה. כשאנחנו כועסים אנחנו נתפסים כמסוכנים, בלתי צפויים או אפילו אלימים.
ואם מישהו ממש שמח שואלים אותו מה הוא לקח, או אומרים שהוא לא מבין מהחיים שלו.

אבל אם הרגש קורה כתוצאה מסדרה בטלויזיה, זה כמובן בסדר. הרי על זה שילמנו - "לא תפסיקו להרגיש".

אני ממש רוצה להרגיש. לתת לרגשות שלי מקום.
ואני מרגישה שהגוש בגרון הוא המקום להתחיל ממנו.
כי הוא רומז לי מה קורה בתוכי באמת עכשיו.
ומכאן מתחילה הקשבה, לרגשות בגוף במקום למחשבות בראש.
הקשבה היא אקט של אהבה. להיות נוכחות אוהבת עבורי ועבור כל מי שיקר לי זה להקשיב לו.
החלק הנפלא פה שזה יותר זול מטלויזיה בכבלים. ואפילו מרגישים יותר חיים.

מה שאני מרגישה עכשיו זה פחד שהפוסט הזה לא טוב
אני אלך לפחד עכשיו (ממש להרגיש את הפחד במקום כל הזמן לרענן את הדף ולראות כמה קראו אותו)
באהבה
אביבית

החופש השישי

ארוחת צהרים שגרתית בבית שלנו. הכל כרגיל ואז אורי שואל אותי אם יש לנו גם עין במצח. אני לרגע נבהלת, יכול להיות שבגלל שיש לו אמא (נגיד את זה בעדינות) שעוסקת בעולמות הרוח, הוא שמע את אחד הדברים ואימץ אותו...

הבהלה הזו עוברת מהר כשאני מסתכלת לו בעיניים ומרגישה את האהבה הענקית שלי אליו. אני מחליטה להוריד את כל התוויות והתרחישים ופשוט להקשיב לו (אני נזכרת, הקשבה זה אקט של אהבה).
לא עניתי לשאלה שלו, רק שאלתי אם הוא מרגיש שיש לו עין במצח. הוא ענה שכן ואז התפתחה בינינו שיחה שלמה על מה שהוא רואה בעין הזאת. הגענו עד כוכב רחוק בו חיים חיישנים כחולים (הם כמו אנשים רק בלי עיניים ועם אנטנה על הראש) ש וכוכב חיישניות ורודות ואורי ממש הראה לי איך הם רוקדים ביחד ותיאר לי איך נראה המקום בו הם רוקדים.

 במהלך הזמן הזה בו הוא מספר לי אני ממש מתלהבת מהדמיון המופלא שלו.
והקסם שבזכותו העיניים שלו נצצו הוא שהייתי איתו שם יחד.

 רגע אחד עלה בי קול שאמר לי להגיד לו ׳אוריקי, אתה זוכר שזה רק דמיון ורק בכאילו׳.
ואז הסתכלתי שוב בעיניים המבריקות האלו וקלטתי שזה פשוט יסגור את המוזיקה במסיבת הדמיון החופשי הזו.

 רגע אחר עלה בי קול שאולי אני נותנת לו לעוף יותר מידי והוא יתחיל עם חברים דמיוניים וכו׳.
ואז הבנתי שזה כמו לשים אבן ענקית כדי לסתם את נביעת המים הצלולים במעיין הדמיון השופע הזה.
הדמיון הנפלא הזה הוא משהו שממילא יש לאורי. השאלה מה אני בוחרת: להצטרף אליו ולרקוד איתו, ככה, ריקוד חופשי לאור השמש, כי הכל מותר. או שאני נבהלת, מפחדת מהשלכות עתידיות, שמה תוויות ומכניסה אותו לקונכיה (ועוד 30 שנה הוא יספר לפסיכולוגית איך אמא שלו.. wink emoticon ) . הדמיון שלו, חופש הדמיון שלו הוא דבר מדהים.
ראיתי שיש היום חוגים לפיתוח יצירתיות לילדים. לא צריך לפתח את זה באף חוג בתנאי מעבדה כשהנושא נבחר מראש. אפשר רק לחגוג את זה איתו.
הקסם שקרה ברגע הזה שגם אני קיבלתי הזמנה לחגוג את הדמיון והיצירתיות שלי. מזל שיש ילדים wink emoticon
מה שעוזר לי בסיטואציות האלה בהן אני נבהלת או שעולה קול שאומר לי להפסיק זה להסתכל לו בעיניים, להיזכר כמה אני אוהבת אותו, להיזכר מה אני רוצה לתת לו באמת - אהבה וזה כבר מרגיע אותי ומחזיר אותי לחגיגה איתו. תאכל'ס לחגיגת הקיום. שנ״צ ואני חוזרת למסיבה wink emoticon ביי

בבקשה תפסיק לבכות ותסביר לי מה קרה

מכירים את זה?
הילד ממרר בבכי, פולט הברות סתומות שממש קשה להבין,
אני רוצה לעזור לו, שלא יכאב לו,
אולי משהו נשך אותו ואני לא שמתי לב?
אולי נשברה לו הרגל?
אולי מישהו אמר לו משהו מעליב ואני רק אסביר לו....


כדי לעשות את כל אלה אני חייבת להבין מה הוא אומר.
וכדי שזה יקרה, הוא צריך להירגע.

הכל ממש הגיוני, נכון?
אבל, זה אוהב? האם הדרך הזו היא אוהבת כלפי הבן שלי?
מה נמצא באמת מאחורי מסך האהבה?
[שימו לב לפירוטכניקה]

~~~ א ~~~ ה ~~~~ ב ~~~ ה ~~~

רגע, בעצם מי שצריך להירגע זאת אני.
הבן שלי בוכה עכשיו.
ילדים הם טוטאליים. יש להם את הסגולה המדהימה הזו שכשהם מרגישים משהו הם רק ברגש.
(או במילים אחרות, אין להם ניתוק רגשי כמו שמבוגרים יכולים בקלות לעשות)
כולו בכי, הוא ה-בכי.

כשאני אומרת לו: חמוד שלי בבקשה תפסיק לבכות כדי שאבין מה קרה/מה אתה רוצה?...
אני בעצם מבקשת ממנו משהו שהוא לא יכול עכשיו. מבקשת ממנו להיות מה שהוא לא יכול להיות עכשיו.
(אם אי פעם מישהו אמר לכם: אל תהיה כל כך עצבני/ למה את מפחדת זה שום דבר / .... אתם יודעים איך זה מרגיש).

בעיניי אהבה לבן שלי זה לקבל את מי שאיתי עכשיו,
לא בגלל מי שהוא היה קודם,
או מי שהוא יהיה אחר כך,
אלא בגלל מי שהוא עכשיו.
להסכים להיות איתו גם כשהוא בכי בלתי מובן ובלתי מוסבר.

הוא מזמין אותי,
לשחרר את המקום הזה שרוצה להבין, שחייב לדעת,
לנשום, להרגע,
ולהרגיש,
להרגיש את חוסר האונים שלי, להרגיש את הכאב שלו ואת הכאב שלי שכואב לו.

בימים האחרונים אני מגלה יותר ויותר שככל שאני מסכימה להיות איתו בכאב ובבכי,
אני מרגישה אותו, יודעת מה קרה לו, למה הוא בוכה.
נמצאת איתו מעבר למילים ולהסברים.
מקשיבה לו, לא למילים שלו, אלא ללב שלו.

הילדים שלנו מזמינים אותנו למה שאנחנו כבר שכחנו - להרגיש בלי להבין.
להתבטא בלי להיות רהוט.
זה כל כך מדהים וכל כך מרפא.

אני רואה את זה בטיפולים כל הזמן: גבר שמספר שהוא לא בכה כבר כמה שנים.

למה? (בין היתר) כי לימדו אותנו בילדותנו שאם אנחנו רוצים להתבטא ולהיות מובנים - צריך להפסיק את הבכי.

בכי הוא נוכחות, הוא תנועה של ריפוי, של התחדשות, של עיבוד רגשי.
מותר לבכות ואפילו רצוי.
לא בחדרי חדרים, או אצל הפסיכולוג/מטפל... כי אז זה הופך את זה למשהו לא לגיטימי בחיים אלא רק בחדרי חדרים.
אפשר לבכות כשעצובים. לשחרר את הרצון להיות מובן והגיוני ולהתחבר לרגש שממילא קיים שם.
זה חופש, חופש אמיתי.

תודה שהקשבתם.
אני הולכת לבכות עכשיו
באהבה
אביבית

צניעות ודיעה קדומה

צניעות,  מה הקטע עם צניעות?
נכון הרבה פעמים כשמישהו מת אומרים עליו כמה הוא היה צנוע.

אתם יודעים מה נראה לי?
שכשהוא היה חי אמרו לו דברים כמו: למה אתה מתחבא. תספר קצת עליך. שידעו איזה מדהים אתה ב... ואולי גם הוא הרגיש שאף אחד לא רואה איזה מדהים הוא.
או שגרוע מזה, אין משהו אחר להגיד עליו כי מרוב שהוא היה צנוע, לא ידעו במה הוא טוב.

הצניעות נחשבת למשהו טוב. לתכונה רצויה.

אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לא להשוויץ.
אל תהיה שוויצר, לא ישארו לך חברים (זה משפט שאני שומע הרבה הורים אומרים לילדים).
אבל אם מסתכלים על ילד קטן. לפני שהסביבה מסבירה לו כמה חשוב להיות צנוע. אם קרה לו משהו משמח, הוא פשוט שמח. ברור לו שמגיע לו שמי שסביבו יחגוג איתו את מה שעושה לו טוב. וכדי שמי שאיתו ידע מה חוגגים עכשיו, הוא  יספר לו בהתלהבות ובשמחה מה הדבר המדהים הזה שכל כך מלהיב.
לנו כמבוגרים זה יראה כמו שוויץ. אבל זה בכלל לא מה שקורה כאן.
בחברה בה אנחנו חיים צריך מהר מהר להחביא את הילד השוויצר. ולהביא במקומו ילד צנוע, שיש לו מודעות עצמית והבנה שהוא לא ....

ככה אנחנו הבנו שחשוב להיות צנועים, וככה חלקנו מלמדים את הילדים.

הכל היה סבבה (חוץ מתחושה פנימית לא טובה, בעיקר של החמצה).
אממה
אני יודעת ממש בביטחון מלא שלכל אחד מאיתנו יש מתנה. אצל כל אחד היא אחרת.
אפילו לך!
ואין שום סיבה להצניע אותה!

ואם ניתן לצניעות הזו לשלוט כאן,
איך נדע מי הסנדלר הכי טוב (אם הוא לא יספר על עצמו ומה מגניב במה שהוא עושה)?
איך נדע איזה קורס הכי מתאים לנו אם המורה הצנוע יחכה בכיתה ולא יספר לנו...?
איך נדע מי המטפל המתאים אם הוא לא יספר על עצמו?
איך נדע מי האישה שעוסקת במתן בסתר למעון לנשים מוכות כשיהיו לנו בגדים להעביר לצדקה?

מרוב שזה לא לגיטימי לספר בגאווה מה אני עושה מדהים, או מה כיף לי, יוצא שיש אנשים שבגלל סיבות שונות נמאס להם והם שוברים את הכללים ומשוויצים. ואז, בגלל שעמוק בפנים הם יודעים שזה לא בסדר לעשות את זה, הם עושים את זה מוגזם לגמרי. אז זה נראה לא אותנטי (ואז אפילו אני מסכימה שהם הגזימו). אבל זה בא ממקום של חוסר לגיטימציה.

יש כאן טריק ידוע בנושא לספר על עצמך: אני לא אספר על עצמי, שאחרים ידברו עליי.
במצב הזה אני תלוי בחסדיהם של אחרים שידברו עליי. וגם אז, הם יספרו חוויה אישית.

אז למה שאני לא אדבר עליי? למה שאתה לא תדבר עליך? שאת לא תספרי מה מלהיב אותך בעצמך?

אההה , צניעות.

רגע, אבל למה להיות צנוע?
כדי לא להישאר לבד (אמא אמרה...).

אבל כשאני צנוע אני בעצם לבד.
או שהלכתי אחרי מישהו אחר שמרשה לעצמו ...
או שאני לא נותנת את המתנה שלי לעולם, מחביאה אותה ומעניקה רק למתי המעט ששמעו עליה איכשהו.
העיקר להיות צנוע.

יש עוד סיבה ממש טובה להיות צנוע: אם לא נהיה צנועים ומכירים במגבלות שלנו, לא נתפתח ולא נלמד.
בעיניי אין שום קשר בין שני הדברים. תסתכלו על ילדים (שלא הטמיעו עדיין את רעיון הצניעות).
אני מסתכלת על דניאל בן ה3 שלי.
הוא בטוח שהוא מדהים (והוא באמת כזה).
הוא בטוח שבדיוק כמו שהוא ככה זה הכי טוב.
והוא כל הזמן לומד.
דווקא מתוך ההשלמה המדהימה שלו עם עצמו, בלי שום צניעות
(ראית פעם ילד בן 3 צנוע? רק כשהם גדלים ואנחנו מלמדים אותם לא להשוויץ הם הופכים לצנועים),
גורמת לו להיות לגמרי פתוח וללמוד המון ובכיף.
אני רוצה להתפתח ככה. כמו דניאל.
מתוך אהבה עצמית אמיתית ואמונה בערך שלי. ההשתפרות כבר תקרה מעצמה.
כי אני יצור לומד. זה הטבע שלי.

מי שרוצה יכול להמשיך לשבת לבד בחושך ולחכות שמישהו אחר ידבר עליו, העיקר להשתפר ולהישאר צנוע.
אני נוטשת את הצניעות.
אני מתחברת ומאפשרת לאיכויות שבי לזהור.
זה חופש אמיתי! זאת החירות - להיות מי שאני בלי להסתיר דבר כדי שזה לא יפריע למישהו.

ויש גם בונוס: אם אני לגמרי נותנת לאיכויות שבי לזהור, אם אני נותנת לדברים שמגניבים אותי ביטוי, אז כל מי שהדברים האלה מגניבים גם אותו, יכול לשמוע את זה ולהתקרב אלי. ומי שזה עושה לו רע, יכול להתרחק.
אם השגתי עבודה ממש מגניבה והיא מביאה לי אושר, אני יכולה לחגוג את זה, להתלהב מזה. אם למישהו מחברי זה גורם לתסכול ומרירות, עדיף שלא יהיה לידי, כי זה מה שאני רוצה לחגוג עכשיו. זה לא בא על חשבון אף אחד. וכך אני אמשוך סביבי אנשים שרוצים לחגוג בדיוק אותו דבר.
אין דבר יותר הגיוני מזה.

אני הפכתי את הנושא הזה של לזהור את האור שאני לפרנסה.
זה מה שאני עוזרת לא/נשים לעשות - לצאת לאור.
אבל לעשות בצורה מאוזנת. מתוך הקשבה פנימית למה שנובע מבפנים.
ואפילו להתפרנס מזה כעיסוק ראשי ולא כתחביב נחמד.

באהבה
אביבית

להפסיק לחפש! להתחיל לחיות!

מכירים את הקול הפנימי הזה, שכל הזמן מחפש מה לא בסדר בי/במה שאני עושה/במה שאני לא עושה/.... 

הוא לא קול חזק, הוא מן קול לוחש ומזנב. 

קול שבכל סיטואציה מספר לי מה עשיתי לא בסדר, ואפילו מזהיר אותי מההשלכות.

אני לא יודעת ממתי הקול הזה איתי, מרגיש שהוא היה שם תמיד.

במבט מרחוק אני נזכרת שאפילו כשקיבלתי 120 (מתוך 100) במבחן בפיזיקה 2מ בטכניון, לא באמת חשבתי שאני תותחית בפיזיקה אלא סיפרתי לעצמי שהיתה טעות במבחן, שעשו אותו קל מידי ולא שאלו על מה שלא ידעתי, אז הרגשתי שלא באמת הגיע לי.

שנים נתתי לזה את הכותרת "פרפקציוניזם". זה היה נראה לי דווקא לא כל כך נורא. 

הרי פרפקציוניסטית היא מי ששואפת גבוה, מתאמצת ומגיעה להישגים, נכון?

לא, 

זה תלוי למה קוראים הישג.

פעם חשבתי שהישג זה ציון מעולה במבחן, לקבל פרס של מצטיין נשיא כל סמסטר בטכניון, שהבוס שלי נותן לי ציון מדהים בחוות הדעת השנתית, וכו'

ההישגים האלו, מדהימים ככל שיהיו, לא עשו אותי מאושרת. ויש לי רקורד מטורף של הישגים כאלו.

בדרך להישגים האלו, הרגשתי מתח, הרגשתי לבד, היה לי קשה. 

אבל מי לא רוצה להשיג הישגים?

[שלא יובן לא נכון, אני בעד הישגים, השאלה היא מה קורה בדרך לשם].

העניין הוא, שאני חשבתי שכדי להשיג הישגים צריך כל הזמן לחפש מה לא בסדר. ככה אפשר להשתפר.

העניין הוא שביליתי את 30 השנה האחרונות בנסיון שיפור מתמיד. בחיפוש מתמשך אחרי מה לא בסדר בי.

באג קטן בתוכנית - זה לא הפך אותי למאושרת יותר בכלל.

עכשיו אני מתחילה להיפגש עם המקומות האלה בטיפול שלי. ואתמול בטיפול פורץ דרך התגלה שבעצם בחוויה הפנימית שלי בכל תחום, שבכל מקום אליו אפנה - משהו אני עושה לא בסדר.

תמיד אני מוצאת משהו.
אחרים הם מושלמים כמובן.
אפילו מול המטפל שלי אני מרגישה שאני לא מטופלת מספיק טובה.

בעצם אני מסתובבת בעולם עם תחושה שיש בי משהו לא בסדר. ואז העיסוק התמידי שלי הוא למצוא אותו בעומק, למצוא דרך לשנות ולתקן אותו, ואז... אז אוכל להינות, להיות...

המטפל שלי שאל אותי אתמול אם כבר מצאתי את הדבר הזה, המשהו המקולקל שבי.

התשובה שלי היתה שלא. אבל אני מחפשת.

ואז הוא אמר לי: "אין כזה דבר! הכל בסדר בך! את יכולה להפסיק לחפש."

האמת, הסתכלתי עליו ולא האמנתי לו. לרגע זילזלתי באיש המבריק הזה. קול פנימי אמר לי בתוכי: 'הוא טועה, הוא לא רואה'. אמרתי לו שאני לא מאמינה לו. 

"כבר 30 שנה את מחפשת ועדיין לא מצאת, את לא חושבת שזה אומר משהו?" הוא שאל אותי.

סדק של ספק נגלה בחומת ה"משהו עמוק אצלי לא בסדר".

בואו ניקח 30 שנים אחורה:

בילדות היו לי בעיות במוטוריקה עדינה ודיסגרפיה שהפריעו לי בעיקר בכיתה אבל גם במקומות אחרים, המסר מהסביבה שקיבלתי כל הזמן זה - את צריכה להשתדל יותר ואז זה יצליח לך. 

ואני כל כך השתדלתי. השתדלתי עד כאב, עד בכי. אבל בגלל הבעיות האובייקטיביות שהיו לי, לא הצלחתי.

ואז שוב אמרו לי - תשתדלי יותר. אל תוותרי לעצמך. את כל כך חכמה, אם רק תשתדלי...

האמונה שהתעצבה בתוכי היא שכנראה משהו עמוק אצלי לא בסדר. כי אם מי שמשתדל מצליח, ואני משתדלת ולא מצליחה. בכלל לא קרובה להצלחה. משהו אצלי עמוק עמוק לא בסדר.

זה גורם לי לבכות שוב ושוב כשאני פוגשת את זה.

מאז אני במסע - לתיקון המשהו הדפוק הזה. מסע צלב שבו אני זו שנצלבת, כל הזמן.

ואז פתאום בא האיש הזה, (שהוא מדהים, אגב), ואומר לי שאין מה לתקן.

שומט את הקרקע מתחת למסע החיים שלי.

אני בוחרת מחדש. 

אני בוחרת לחבק את הילדה בתוכי שמרגישה שמשהו בה לא בסדר.

ואני בוחרת להתבגר לאישה שחיה את חייה במלאות. כי מותר לה. כי הכל ממש ממש מעולה אצלה.

ואז, אפשר להיות איתי באמת, אני יכולה להרפות, אני אפילו יכולה להינות. 

כי מגיע לי.

ומה איתך?

** הפוסט הזה הוא מאוד חושפני. חשבתי מיליון פעמים לפני שכתבתי אותו. 

     והחלטתי לכתוב אותו כי אני פוגשת המון אנשים שגם הם מסתירים בנחישות רבה אותו דבר.

     כל אחד בדרך אחרת, אבל התוצאה היא אותה אומללות.

     אני מזמינה אותכם לבחור מחדש איתי.

     צרו קשר אם אתם רוצים סימני דרך.

בהמון אהבה

אביבית