ארוחת צהרים שגרתית בבית שלנו. הכל כרגיל ואז אורי שואל אותי אם יש לנו גם עין במצח.
אני לרגע נבהלת, יכול להיות שבגלל שיש לו אמא (נגיד את זה בעדינות) שעוסקת בעולמות הרוח, הוא שמע את אחד הדברים ואימץ אותו...
הבהלה הזו עוברת מהר כשאני מסתכלת לו בעיניים ומרגישה את האהבה הענקית שלי אליו. אני מחליטה להוריד את כל התוויות והתרחישים ופשוט להקשיב לו (אני נזכרת, הקשבה זה אקט של אהבה).
לא עניתי לשאלה שלו, רק שאלתי אם הוא מרגיש שיש לו עין במצח. הוא ענה שכן ואז התפתחה בינינו שיחה שלמה על מה שהוא רואה בעין הזאת. הגענו עד כוכב רחוק בו חיים חיישנים כחולים (הם כמו אנשים רק בלי עיניים ועם אנטנה על הראש) ש וכוכב חיישניות ורודות ואורי ממש הראה לי איך הם רוקדים ביחד ותיאר לי איך נראה המקום בו הם רוקדים.
במהלך הזמן הזה בו הוא מספר לי אני ממש מתלהבת מהדמיון המופלא שלו.
והקסם שבזכותו העיניים שלו נצצו הוא שהייתי איתו שם יחד.
רגע אחד עלה בי קול שאמר לי להגיד לו ׳אוריקי, אתה זוכר שזה רק דמיון ורק בכאילו׳.
ואז הסתכלתי שוב בעיניים המבריקות האלו וקלטתי שזה פשוט יסגור את המוזיקה במסיבת הדמיון החופשי הזו.
רגע אחר עלה בי קול שאולי אני נותנת לו לעוף יותר מידי והוא יתחיל עם חברים דמיוניים וכו׳.
ואז הבנתי שזה כמו לשים אבן ענקית כדי לסתם את נביעת המים הצלולים במעיין הדמיון השופע הזה.
הדמיון הנפלא הזה הוא משהו שממילא יש לאורי. השאלה מה אני בוחרת: להצטרף אליו ולרקוד איתו, ככה, ריקוד חופשי לאור השמש, כי הכל מותר. או שאני נבהלת, מפחדת מהשלכות עתידיות, שמה תוויות ומכניסה אותו לקונכיה (ועוד 30 שנה הוא יספר לפסיכולוגית איך אמא שלו.. ) . הדמיון שלו, חופש הדמיון שלו הוא דבר מדהים.
ראיתי שיש היום חוגים לפיתוח יצירתיות לילדים.
לא צריך לפתח את זה באף חוג בתנאי מעבדה כשהנושא נבחר מראש. אפשר רק לחגוג את זה איתו.
הקסם שקרה ברגע הזה שגם אני קיבלתי הזמנה לחגוג את הדמיון והיצירתיות שלי. מזל שיש ילדים
מה שעוזר לי בסיטואציות האלה בהן אני נבהלת או שעולה קול שאומר לי להפסיק זה להסתכל לו בעיניים, להיזכר כמה אני אוהבת אותו, להיזכר מה אני רוצה לתת לו באמת - אהבה וזה כבר מרגיע אותי ומחזיר אותי לחגיגה איתו. תאכל'ס לחגיגת הקיום. שנ״צ ואני חוזרת למסיבה ביי
לא עניתי לשאלה שלו, רק שאלתי אם הוא מרגיש שיש לו עין במצח. הוא ענה שכן ואז התפתחה בינינו שיחה שלמה על מה שהוא רואה בעין הזאת. הגענו עד כוכב רחוק בו חיים חיישנים כחולים (הם כמו אנשים רק בלי עיניים ועם אנטנה על הראש) ש וכוכב חיישניות ורודות ואורי ממש הראה לי איך הם רוקדים ביחד ותיאר לי איך נראה המקום בו הם רוקדים.
במהלך הזמן הזה בו הוא מספר לי אני ממש מתלהבת מהדמיון המופלא שלו.
והקסם שבזכותו העיניים שלו נצצו הוא שהייתי איתו שם יחד.
רגע אחד עלה בי קול שאמר לי להגיד לו ׳אוריקי, אתה זוכר שזה רק דמיון ורק בכאילו׳.
ואז הסתכלתי שוב בעיניים המבריקות האלו וקלטתי שזה פשוט יסגור את המוזיקה במסיבת הדמיון החופשי הזו.
רגע אחר עלה בי קול שאולי אני נותנת לו לעוף יותר מידי והוא יתחיל עם חברים דמיוניים וכו׳.
ואז הבנתי שזה כמו לשים אבן ענקית כדי לסתם את נביעת המים הצלולים במעיין הדמיון השופע הזה.
הדמיון הנפלא הזה הוא משהו שממילא יש לאורי. השאלה מה אני בוחרת: להצטרף אליו ולרקוד איתו, ככה, ריקוד חופשי לאור השמש, כי הכל מותר. או שאני נבהלת, מפחדת מהשלכות עתידיות, שמה תוויות ומכניסה אותו לקונכיה (ועוד 30 שנה הוא יספר לפסיכולוגית איך אמא שלו.. ) . הדמיון שלו, חופש הדמיון שלו הוא דבר מדהים.
ראיתי שיש היום חוגים לפיתוח יצירתיות לילדים.
לא צריך לפתח את זה באף חוג בתנאי מעבדה כשהנושא נבחר מראש. אפשר רק לחגוג את זה איתו.
הקסם שקרה ברגע הזה שגם אני קיבלתי הזמנה לחגוג את הדמיון והיצירתיות שלי. מזל שיש ילדים
מה שעוזר לי בסיטואציות האלה בהן אני נבהלת או שעולה קול שאומר לי להפסיק זה להסתכל לו בעיניים, להיזכר כמה אני אוהבת אותו, להיזכר מה אני רוצה לתת לו באמת - אהבה וזה כבר מרגיע אותי ומחזיר אותי לחגיגה איתו. תאכל'ס לחגיגת הקיום. שנ״צ ואני חוזרת למסיבה ביי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה