צונאמי!!! -או- מה קורה כשמטפלת עם המון רצון טוב פוגשת מטופל מואר

שלום לכולכן ולכולכם,

קודם כל תודה - הבלוג ממש תופס תאוצה, בכל רשומה יש יותר ויותר קוראים. תודה רבה לכם ולכן על זה. זו בדיוק המטרה שלו: שתקראו אותו :-)

והיום שיתוף מחוויות היום שעבר. כמו שאתן יודעות, אני מחפשת מטופלים לסטאג' של הקורס השנתי של שי אור (אנושיות מרפאת). ודרך חברה של חבר הפנו אליי בחור מדהים , נקרא לו איציק. איציק הוא מטפל הוליסטי מדהים שעזר להמון אנשים בקהילה ובסביבה שלו. אדם אינטואיטיבי שרואה מעבר לדברים, טוב לב ויודע להושיט יד. איציק כבר המון שנים בתהליכי מודעות מואצים. מאוד מאוד מודע לאמונות שלו ויודע איך לשנות אותם ולעבוד עם תת המודע כדי לעשות זאת (הרי לא חסרות שיטות: תטא הילינג, NLP, דימיון מודרך, ועוד ועוד) כבר בתחילת השיחה הרגשתי שאין ספק שאיציק מואר - הוא כבר מבין ויודע הכל. הוא מכיר וכבר שינה את האמונות שלו. הוא כבר מעבר להכל.

(למקרה שאתם תוהים קיבלתי אישור לפרסום זה)

בשלב זה אתם בטח שואלים את עצמכם, טוב, אז למה הוא פנה אלייך. באמת בשלב זה של השיחה איתו, גם אני שואלת את עצמי את אותה שאלה. למען האמת אני כבר תוהה האם חל כאן בלבול ובעצם הוא יכול לעזור לי, כי אני לא מוארת, ואולי הוא יכול לתת לי כמה טיפים לדרך...

אני ממשיכה להקשיב, ואיציק מספר לי שהוא בתקופה ממש לא טובה. הוא מרגיש לחוץ מאוד ומוצף לגמרי ולא מבין מה קורה לו. והוא מסביר לי למה ואיך. המון הסברים. ואני - אוהבת הסברים. ואז אני קולטת - הוא מוצף רגשית ומה שהוא עושה זה להסביר את הצונאמי הזה לדעת.

העניין עם צונאמים (וגם אם זה יהיה הדבר היחיד שתלמדו מהפוסט הזה, אני אשמח מאוד), הוא שכשהגל כבר סוחף אותך, הסברים לא ממש עוזרים. הם כן מעניינים, אבל הם ממש לא עוזרים. אולי אפילו להיפך. דמיינו לעצמכם גל ענק של צונאמי שבא וסוחף אותכם בעוצמה, האם אתם מחשבים מהי נקודת האחיזה הכי טובה בשטח שבו אתם נמצאים (מביאים מחשבון, נזכרים בטריגונומטריה שלמדתם במקרה הטוב לפני 5 שנים...), או שאתם פשוט תופסים בדבר הכי קרוב הקיים ומקווים לטוב....

כך גם בהצפה רגשית - כשהיא כאן, הסברים לא עוזרים. מה שעוזר זה פשוט להרגיש את הרגש המציף. גם אם הוא מפחיד מאוד, גם אם נדמה שעומדים לטבוע. הרי בשביל זה הולכים למטפל או מטפלת. ובמקרה של צונאמי רגשי, הפתרון שעובד עבורי, ואותו אני מציעה גם למטופלים שלי - גלשן. רגש הוא עולם של גלים. גלשן עוזר לגלוש את הגלים. כן להרגיש את הרגש, אבל לא לטבוע.

למי שתוהה האם אפשר להימנע מצונאמי, התשובה שלי היא - לא. למה? כי אנחנו אנושיים. ולאנשים יש רגשות -> רגשות הם עולם של גלים -> חלק מהגלים גבוהים וחלק נמוכים, ככה זה. אז לרוב האנשים צונאמי לא קורה כל יום. אבל כשהוא קורה, עוזר לבקש עזרה. לנסות להימנע מצונאמי זה כמו לעמוד עם הגב לכיוון ממנו הצונאמי מגיע ולדמיין שאם אני אתאמץ/אאמין,אדמיין/אנקה אמונות מגבילות מספיק טוב, הגל לא יגיע אליי. אני עוד לא ראיתי אדם שזה עובד לו.

אני ואיציק ממשיכים לדבר או שמא עלי לומר - לרקוד טנגו . בכל פעם אני מפנה אותו חזרה לרגשות שלו: מה אתה מרגיש? ואיציק ממשיך לספר על האמונות הרלוונטיות ומה הוביל להם (ילדות, גילגולים קודמים והטבעות קודמות). כך אנחנו ממשיכים לרקוד את הטנגו הזה: צעד רגש , צעד הסבר. רוקדים, ומתקדמים. הרגשות החזקים, החונקים, הכולאים, הופכים למרוככים יותר. פתאום אפשר להיפגש איתם ולנשום.

ואז אני נזכרת במה שהמורה שלי, אור קורן, מספר הרבה פעמים (ציטוט לא מדוייק): הוא מספר על הרבה אנשים שמגיעים אליו אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי, הם הבינו הכל על הכל ויודעים למה הם פועלים איך שהם פועלים. אבל עדיין מרגישים שהם עדיין לא עשו שלום עם מה שקרה כי עדיין לא פגשו את הרגשות שלהם. ואז, כל מה שנשאר לעשות הוא לפגוש את הרגשות ולשחרר אותם. תהליך ממש פשוט וקל. פשוט לא מלמדים אותו במהלך ההתבגרות שלנו, ואפילו להיפך.

אני ממשיכה בשיחה עם איציק. מסבה את תשומת ליבו שבמהלך ה"טנגו" הזה, הרגשות נרגעים, פשוט מעצם זה שפוגשים אותם, במקום להסתיר אותם מתחת לשמיכת הסברים ולהימנע מלהרגיש אותם. איציק שם לב לקסם.

לאחר שהגלים נרגעים, אני מסבירה לאיציק איך לגלוש על גלים בגודל סביר, ומזמינה אותו לפנות אלי אם הם הופכים חזקים שוב. נפרדנו ממש בטוב.

מה למדתי היום? זה לא פשוט להיות מואר. וזה לא רק להיות מואר. גם חכם לא פשוט להיות. לא פשוט להיות מודע. כי כל האנשים האלו ואני כמובן חלק מהם/ן, מבינים הכל דרך הראש. בתחושה שלי ברוב הפעמים מה שבאמת צריך זה להרגיש עם הלב. כי להבין עם הראש לא הופך אותי למאושרת יותר. זה אולי מרגיע לכמה דקות. זה מאוד מנחם. אבל זה לא מפסיק את הכאב. הכאב נובע מרגש שפשוט נתקע. אפשר לשחרר רגשות תקועים, זה ממש קל. רק צריך אומץ וכמה נשימות.

ההזמנה שלי: הורידו פוקוס או עזבו לגמרי את משחקי המחשבה, ההסברים וחיפוש האמונות. הרי הם קורים ממילא ברקע, כי אנחנו חושבים על הכל ומנתחים כל הזמן.
השאלה האמיתית היא : איך זה גורם לי להרגיש כשמה שקורה קורה, או כשאני חושב את מה שאני חושב.

תנסו את זה בבית!!!

ושוב, אשמח לפגוש א-נשים שרוצים עזרה. (סטאג' הוא ללא תשלום כמובן)
באהבה
אביבית

אמאלה קושי

אז אחרי שדיברנו על הכלה, בואו נדבר על קושי:

קושי הוא תוכנית חכמה שמיועדת להעמיק את החוויה של עד כמה אני ראוייה . הקושי הוא לא תקלה בדרך הסבבה של החיים שלי. אם יש כביש שאני עליו וסבבה לי, אני מזמן ירידה קטנה מהכביש כדי לקבל הזדמנות לצמוח ולהפוך את הדרך לעוד יותר סבבה בעוד הרבה מובנים.

איך הכל מתחיל? אני בודקת האם אני ראוייה למשהו (בית, הנאה, ייחודיות, קירבה...), אם אני מקבלת תשובה שלילית אני חווה קושי. עכשיו הקטע הטריקי:
1. אני יכולה להסתובב - להסכים שאיני ראויה להתנתק מהקושי ולהסתתר בשבלול שלי בשנים הקרובות.
2. אני יכולה להישאר בקושי ביחד, ביחד עם עוד נשמה שתכיל אותי (ואולי אפילו עם עצמי) , ובעצם חווית הביחד בקושי במקום להיעלם, אני מבינה שברמה עמוקה אני בעצם מאוד ראויה למה שביקשתי. ואז במקום צמצום יש כאן התרחבות וגדילה.

דוגמא קטנה כדי להבהיר:
אני באתי לחיים אלו עם שאלה : "האם קירבה אפשרית לי?"
הרבה פעמים בחיים האמנתי בזה ונפגעתי - קיבלתי תשובה שלילית.
התגובה האינסטיקטיבית שלי היתה - להתקפל.
אבל - אם אני אוכל להיות ביחד בתוך הספק הזה "אם אני ראויה לקירבה" , התחושה שתתגבש בי היא שאני ראויה לקירבה. אני אוכל לכאוב את הכאב של אי הקירבה שחייתי קודם ובזכות זה להרגיש ראויה לקירבה למרות שלא קיבלתי את זה. ואז ההבנה העמוקה היא שאני ראויה לקירבה. זו התרחבות - אני מסתובבת בעולם אחרת לגמרי.
מה שכנראה יקרה אחר כך הוא שאני ארצה  להבין מה עומק הקירבה אליה אני ראויה ולכן אבדוק שוב שאלה עמוקה יותר לגבי קירבה. ושוב, אם אחווה חוויה של ביחד (הכלה) בקושי, אתרחב עוד ועוד.

ממש מתחשק לי לכתוב (איזה מזל שהדף סופג הכל) פעם הבאה שאני רואה אדם בקושי (כן, כן, גם אותי), אני קודם כל בודקת אם הוא רוצה שאשאר, ואם כן, אני נשארת. כי אני עומדת לצפות במחזה מדהים של גדילה והתרחבות לפוטנציאל הגבוה שבאנו לפה לחוות.

הרבה פעמים נהוג בתרבות שלנו, בעיקר בקרב החבר'ה הרוחניים שכבר בעבודת מודעות כזאת או אחרת דברים כמו: "נגדל מזה", "הכל לטובה", "זה חלק מהתוכנית האלוהית"... העניין הוא שזה הרבה מעבר לאמרות הכנף האלו. באנו לכאן כדי להתרחב ולא כדי להעביר זמן בזמן שאלוהים רוקם לו תוכניות.

באהבה
אביבית

אם זה מדבר אליך, אני אשמח להיות איתך ביחד בקושי. אני מחפשת א/נשים לסטאג' שלי כחלק מהקורס. אשמח לשוחח 054-3131971.

תודה לך אדמה - שיעור שני בקורס השנתי של שי אור

תודה לך אדמה, שנותנת לי מקום לכל כולי

בשיעור השני למדנו על הכלה. הכלה היא איכות של אדמה. אדמה יכולה לקבל הכל , את כל הרעלים וכל הדברים ולהכיל אותם ואפילו להתמיר. למדנו על זה שהכלה היא משהו שכל הזמן קורה בטיפול , בעצם זה מה שעלינו לעשות כשאנחנו פוגשים קושי (שלי או של אחר).
בזה שאני מסכימה להרגיש ולהכיל את הכאב שלי ולאפשר לו להיות בלי להתנתק ממנו,
אני נפרדת מדורות על גבי דורות של אנשים שלא הסכימו להיפגש איתו ולתת לו מקום - לאפשר אותו לגמרי ולהסכים לו. דורות של אנשים שכשהם רואים קושי הם מסתובבים והולכים לכיוון השני, או במילים אחרות - מתנתקים.

רובנו לא יודעים מה זו הכלה. אני יכולה להגיד שאני לא למדתי את זה בילדותי. אני הייתי בטוחה שקושי הוא דבר שפותרים. ויש לי המון דרכים מופלאות ויצירתיות לפתור קושי.

ועכשיו תובנה מדהימה שמתקשרת לבלוג הקודם:
הרבה פעמים בילדותנו לא פגשנו הורים שהכילו אותנו. ואז בבגרותנו אנחנו ממשיכים במאבק המטורף שלנו לקבל הכלה מאבא ואמא. כמובן שלמאבק זה אין שום סיכוי. אך הוא מקבל ביטויים גלויים שוב ושוב. יש שני צדדים למאבק שהורינו יכילו אותנו:
1. בגלוי : לעזור להם, לסלוח, להקריב קורבן את הנכדים וכל הזמן להכיל את ההורים
2. בסמוי : להעדיף את ההכלה שלהם על פני הכלה של כל אדם אחר.

איך זה נוצר?
ילד בא לעולם ומבקש הכלה מאמא ואבא. למרות הדחיות החוזרות והנשנות, הוא מבקש שוב ושוב כי עבור הילד, ההורים שלו הם הכתובת. אם הוא ממשיך לא לקבל, הוא מוותר, יוצא לחיים המבוגרים ומפתח אסטרטגיה כמו להסתדר לבד/לטפל בכולם/לחשוב שקשה להבין אותו...
התוצאה היא שהילד לא מרגיש ראוי ועדיין הוא הילד של הוריו, כי איתם אימץ את האמונה הזו.
אז מה עושים? מסכימים להבין שאני כן ראוי להכלה, וההורים הם הבעייה שהם לא הכילו אותי.
הפתח לריפוי הוא לקבל הכלה ממקור אחר. פשוט לפטר את אמא ואבא, ולהביא מישהו/י אחר במקום.

אם אני מבקשת הכלה מההורים - זה פקק שתוקע את המקום שלי שראוי להכלה. אני מבינה שההורים לא בחרו לתת לי את זה (זה שהם לא יכלו, זה תיחמון של השכל, שורה תחתונה - הם בחרו שלא). וכשאני מפסיקה לחכות שהם יעשו את זה אני יכולה להמשיך הלאה, לפתוח את הפקק ולהכניס משהו אחר.

"כבד את אביך ואת אימך" הוא אחת הבעיות שלנו. כי זה בעצם נסיון לשתות מים מהבאר הלא נכונה.

אם אתם הורים שקוראים את זה וחוששים שילדיכם יפטרו אותכם, הדבר הכי טוב הוא פשוט להכיל את הילדים כשהם מפטרים אותכם. כי זה בדיוק ההכלה שהם בעצם מבקשים במהלך הפיטורין האלו.

לאלו מכם שקוראים את הבלוג הזה וחושבים על ההורים שלי: נולדתי לשני הורים מקסימים. שנתנו לי מה שהם יכלו , מה שהם למדו מההורים שלהם. אני מלאת הערכה להם ולעצמי שהגעתי עד כאן. מתוך המקום שבי שרוצה להבין מה נכון לו ולהתנתק ממה שהם עשו, כדי למצוא את עצמי, אני כותבת דברים אלו. בעצם, ההורים  שיש לי היום הם לא ההורים שהיו לי אז.

באהבה (גם לאמא ואבא)
אביבית

למי להקשיב? להורינו או לילדינו? חלק מ"הורות כמעשה ניסים" של שי אור + תובנה

אני אתחיל בציטוט מהספר המומלץ מאוד "הורות כמעשה ניסים" שכתב שי אור.
מתוך עמוד 208 : למי להקשיב - להורינו או לילדינו?
"
בכל תהליך של ריפוי וצמיחה יש גם פרידה.
כשאנחנו מבקשים לרפא את ההורות שלנו, כשאנחנו מבקשים "לנקות את הראש", כך שנוכל להקשיב לילדינו הקשבה צלולה, אנו מקבלים עוד ועוד הזדמנויות להיפרד מ"רעשי רקע" מיותרים, כאלה שלא מאפשרים לשמוע.
לפעמים הפרידה נראית קשה, לפעמים גם בלתי אפשרית.
אלה החדשות ה"רעות".
החדשות הטובות הן שברור לגמרי מאיפה מגיעים ה"רעשים" האלה וממי אנחנו אמורים להיפרד.
מאמא ואבא. מההורים שלנו.
אני משתמש בכינוי "פקק" לכל מה שחוסם את זרימת האהבה בינינו לבין ילדינו.
ופה מדובר אולי בפקק הגדול מכולם,
פקק שמאפיין את תרבות "הילדים המגודלים" שבה אנו חיים.
כמו השעון העתיק של סבא, מועבר הפקק הזה מדור לדור ומונע מילדים לגדול,
להיפרד מהוריהם ולצאת לעולם.
הגרעין המוצק של הפקק הוא מחשבה אחת, רעיון אחד:
 ילד אמור להיות נאמן להוריו יותר מאשר לעצמו.

הרעיון הזה, שמשמש למעשה כאמונת יסוד תרבותית, משאיר אותנו ילדים גם הרבה אחרי שגופנו צמח וגדל.
הוא לא מאפשר לנו - כל עוד אנו דבקים בו - לחיות כמבוגרים.
בגללו למעשה נמנעת מאיתנו האפשרות ליצור לעצמנו ולילדינו עולם שנבנה סביבנו,
סביב הבחירות החופשיות והמדויקות שלנו.
זהו פקק אוניברסלי שמאחד סביבו את כולם.
הוא משותף לתרבויות שבכל דבר אחר נבדלות לחלוטין זו מזו....
כמו האוויר שכולנו נושמים, כך הרעיון הזה וכל נגזרותיו מזינים את כולנו כבר אלפי שנים.
אם אנחנו עשירים, מוצלחים ונערצים,
או עניים ממורמרים ובודדים - האנרגיה העצומה שמושקעת בלהמשיך ולקיים בכל מחיר את הנאמנות להורינו,
משאירה אותנו מחוברים לחבל הטבור המחשבתי של אמא ואבא,
ובעצם מאפשרת לנו להישאר במהותנו- למרות התפתחויות מופלאות בתחומים אחרים - ילדים שלא קיבלו מה שביקשו מהוריהם, ולהמשיך את השושלת, לגדל בעצמנו דור ועוד דור של ילדים - שלא מקבלים - משלנו.
"
[שי אור : הורות כמעשה ניסים. מומלץ בחום רב מאוד]

קראתי את זה היום והתרגשתי.
כמה נכון!
כמה פעמים בתוכי אני פוגשת מישהי שאומרת את מה שאמא שלה אמרה לפני שנים.
אמא שלי השתנתה והתפתחה המון. יש דברים שאני אומרת שאולי פעם נאמרו אבל עכשיו לא היית שומע אותם מאמא שלי בכלל. וכל עוד אני נאמנה לאז, אני לא נאמנה למי שאני היום.
אני יודעת שזה מאוד קשה לתפוס את זה. יש בתוכנו משהו שעדיין מסור להורים שקשה לו עם מה כתוב פה.
יצא לי כבר לדבר על זה הערב עם חברים , וראיתי עד כמה זה קשה.
כי רגע, מה זה אומר?
זה לא אומר להתנתק מההורים ברמה של : לא לדבר איתם, או לא להיפגש איתם.
עבורי זה אומר שאני שמה לב מי מדבר בתוכי עכשיו: אביבית או אמא שלי .
זה אומר שאני מסתכלת האם מה שאני עושה עכשיו הוא משהו מרחיב ואוהב. או משהו מצמצם , ומכווץ ומתכחש לעצמי ולמי שאני עכשיו.

תכתבו לי מה אתם חושבים? איפה זה פוגש אותך?
באהבה
אביבית

שיעור ראשון - קורס הכשרת מטפלים של שי אור - קפיצה למים

השבוע הייתי בשיעור הראשון של קורס הכשרת המטפלים של שי אור (שכתב את הספר הגאוני : הורות כמעשה ניסים).
כבר סיפרתי למה אני רוצה ללמוד בקורס הזה בפוסט הקודם .

ואחרי כל ההקדמה הזו, מה היה השבוע?
השבוע אצל שי עשינו התנגשות חזיתית באחת התבניות הכי חזקות של התרבות שלנו. יש לתבנית הזו הרבה שמות: "אין הנחתום מעיד על עיסתו", "לא התפקיד שלי להגיד מי אני" וכו'. תפיסה הזוייה לפיה מי שיטפל ויעריך את הערך שלי הם אחרים. מה ההגיון?
ילדים בתרבות שלנו לומדים שגאווה היא לא רצויה (אפילו שלי למדו את זה פעם), ואפילו בזויה.
אבל בעולם המבוגרים האחראים - תפקידי להגיד מי אני. לא רק לחשוב על זה , או לשאוף להיות משהו (לשאוף זו דרך ממש טובה לא להגיע לזה, זה תמיד להיות בדרך). הבגרות האמיתית היא להעיז להכיר בגדולה המולדת שלי (אני קוראת מה שאני כותבת וזה עדיין לא קל לעיכול, ואם גם לך זה מרגיש ככה, זה רק מראה כמה ההטבעה של התבנית הזו חזקה בך. אני מזמינה לראות את זה ולבדוק איך אפשר בלי, האם אפשר בלי, ומי את/ה בלי).
הבגרות היא להבין שלא נולדתי טיוטא - מן ניסוי של מה יכול לצאת מהגוש חסר התועלת הזה. נולדתי "הדבר". ואני מעיזה להכיר בזה, להיות את זה. כי כמו שכולנו כבר יודעים: את החוויה שלנו קובעת ההתייחסות.
הדבר הזה - הוא מה שאני. וככזה הוא בלתי ניתן להשוואה.
אם אני מסתכלת על עצמי כעל "מישהי בדרך" , "בהתפתחות" .... זה משאיר בתוכי את האשליה שצריך להתקדם ולהשתפר כי ככה כמו שאני עכשיו זה לא מספיק טוב. העניין הוא שאני כבר אני, ואף אחד לא יכול ללמד אותי להיות אני.
כילדה בתרבות שלנו, למדתי לותר על המקום שמרגיש ראויה להיות מדהימה (גם את?), שראויה לעוף על עצמה (גם את?)
ילדים נולדים ראויים לקבוע את הערך שלהם. והם קובעים מי הם ומה הם מרגישים בכל רגע. הם יודעים בתוכם למה משתלם בטירוף להיות איתם. כמובן שהחינוך והתרבות שלנו מנוון את זה. אבל למה בעצם?

אני יודעת שחלק ממי שיקרא את הפוסט הזה לא יבין מה אני רוצה. ויחשוב שלהיות צנוע זה ממש טוב. ויש בי חלק שרוצה להתווכח, לתת טיעונים ולהוכיח שאני צודקת. אבל, יש לי תחושה שזה ממש לא העניין. שזה ממש לא יעזור. כי כדי לשחרר את המקום שחייב להיות צנוע ולא להתגאות, צריך הרבה מעבר לדיון שכלתני. צריך מוכנות ללכת למקום חדש, לא מוכר ואפילו מפחיד. בו כל אדם חיי את עצמו בעוצמות הכי גבוהות שלו. וזה ממש מפחיד. וזה ממש שווה כל רגע.
אז... עזבו אותכם מהויכוח. רק תסתכלו על המקום שלכם שמתנגד לזה.

במהלך השיעור נערך "טקס פתיחת הבסטות המסורתי" בו כל אחד מאיתנו סיפר "מה יש לי לתת שהוא רק שלי" הרעיון הוא לכתוב בנדיבות: מה אני נותן בעולם. לכתוב בנדיבות על עצמי.
זה לא פשוט!
זה לעוף על עצמך מול 18 אנשים!
אבל עשיתי את זה. ואחרי שעשיתי את זה, אני עושה את זה לפני מיליונים (פוטנציאלים).
אז הנה הרשימה שלי, היא לא מלאה, אבל לעכשיו היא בסדר גמור. מרגיש לי שלפרסם אותה יהיה ללכת על הקצה ואז לקפוץ לתהום (ואז לעוף כי אין באמת תהום, זו אשליה).
מוכנים?

1. אני גמישה מחשבתית ברמות גבוהות: אני שוברת תבניות, עושה מה שלא נעשה ועפה על זה בלב שלם (ומה שתקראו פה זו העדות הכי טובה לזה).
2. אני אוהבת אנשים: משמח אותי ומלהיב אותי לפגוש אנשים. כשאני פוגשת אנשים אני באה למפגש ממקום של תמימות גדולה, תמימות אוהבת ומאמינה. או כמו שאני קוראת לזה לפעמים "באה בטוב".
3. יש לי הבנה עמוקה ובהירה של דברים שנמצאים בעומקים שרק מעטים מגיעים אליהם. מתוך הבהירות שיש לי באזורים האלו אני יכולה לתרגם ההבנות האלו למשהו שאפשר לתקשר, שקורא ומזמין אנשים.
4. אני יצירתית ברמות אדירות. אני יודעת להמציא דברים חדשים, לשלב דברים קיימים וליצור תבשיל מיוחד ונפלא שעוד לא נראה.
5. אני מבריקה! (תארו לעצמכם כמה קשה להגיד כזה דבר בפני אנשים, אפילו מול המראה קשה לי) המחשבה שלי מהירה ובהירה ומביאה דברים מורכבים למקום מובן.
6. יחד עם ההקשבה הגדולה למוח ולמה שיש לו להגיד אני יודעת להקשיב ללב שלי ולהביא ממנו פתרונות אחרים, פתרונות שבאים עם המון אהבה, וככאלה הם מאוד מרחיבים ופותחים - אפשרויות, הזדמנויות.
7. איתי אפשר לגלוש על גלי הרגשות. אני איתך על הגל, וגם כשהוא יורד. בהקשבה מלאה ובקבלה מלאה של כל מה שקורה בתהליך. אני מביאה מהבית גלשן מדהים ומלמדת כל אחד ואחת לבנות גלשן כזה משלו/ה.

יש לי כמובן עוד המון מה להוסיף, אבל נסתפק בזה כרגע.
אם משהו שאמרתי כאן קורא, קורץ, מסקרן, לצורך ההתנסות המעשית בקורס אני מחפשת א/נשים שרוצים ליווי ותמיכה או משפחות שילדיהם מדברים איתם בשפת הקשיים. אני אשמח לתרגם.

באהבה
אביבית

אני הולכת ללמוד אצל שי אור - קורס מטפלים - אנושיות מרפאת

אני הולכת ללמוד בקורס הכשרת המטפלים של שי אור (שכתב את הספר הגאוני : הורות כמעשה ניסים).
אם אתם שואלות את עצמכן: למה החלטת ללכת לקורס הזה?
תשובתי היא : כי כשקראתי את הספר הזה הבנתי המון דברים על החיים שלי, על מודעות, על ההורות שלי. הספר הזה לקח אותי למסע מופלא לתוך עצמי. ואז הרגשתי שאני רוצה להעמיק, ולהשתמש בידע המדהים הזה כדי לעשות שינוי.
שי אומר שהוא לא מלמד טכניקה. שמה שהוא מלמד זו "אנושיות מרפאת". הרגשתי שזה כל כך נכון.
בתחום הטיפולים האלטרנטיביים כשאנשים מחפשים מטפל לעיתים קרובות הם מחפשים מישהו/י שמשתמש בשיטה שהם שמעו עליה שהיא עובדת. הרבה פעמים כשאני מספרת על חברים שלי שהם מטפלים , השאלה הראשונה שאני נשאלת היא "באיזו שיטה הוא/היא משתמש/ת?".
החיפוש אחר השיטה, הופך את המטפל לאיזשהו כלי, כמו נער שליח. שמביא את השיטה לחיי ובכך פותר את בעיותיי.
האמת היא שאפשר להיות אצל שני מטפלים שמשתמשים באותו הכלי ולקבל חוויה שונה לגמרי, וכמובן גם תוצאות שונות לגמרי.
אז אנחנו רק כלי?
התשובה שלי היא לא. מה שחשוב הוא האדם שמאחורי הכלי. ולכן כל כך התחברתי ל"אנושיות מרפאת". עזבו אותכם משיטות וטכניקות. אנחנו לא טכנאים. אנחנו אנשים.

אני מחפשת א/נשים ומשפחות שמעוניינים בליווי.
אם זה מתאים לך, אני ב054-3131971

התמדה וסיפוק בעבודה - השראה מ"התרבות הבאה"

[זהו מאמר שכתבה ניקולה נייגל ואני תרגמתי, והוא מביא ידע מבית Next culture - Expand the Box
הפעם כתבתי את המאמר בלשון אישה]
במאמרים שאני מתרגמת בדרך כלל מדובר על מערכות יחסים, והפעם המאמר הזה משך אותי כי הוא מדבר על איך נראה מקום עבודה "אידיאלי" לפי התפיסה הזו.
במקום העבודה שלי אני נתקלת לעיתים קרובות במצבים בהם אדם רוצה לעשות משהו מסויים אבל בגלל שהוא לא בצוות הנכון הוא לא יכול. מבחינתי זה ממש מוריד מוטיבציה. אני שמחה לומר שאני הרגשתי שחוקה בתפקיד הובלת הצוות שעשיתי ולכן ביקשתי לעבור לצוות המחקר וקיבלתי. מבחינתי זה היה מימוש קטן של - לעשות מה שאני מוכשרת בו. העניין הוא שזה לא המצב הנפוץ בארגונים, וכולנו מכירים את זה.
כשתקראו את המאמר בטח יעלו לכם ספקות ותהיות אם זה באמת יכול לעבוד, כמו שעלו לי. העניין הוא לא למצוא את המקומות בהם זה לא עובד, העניין הוא לקחת את הרעיון הזה ולהבין איך אפשר לשלב אותו בארגונים קיימים.
אז ... מי מרים את הכפפה?

הנה המאמר:
****************************************
האם יש לך השראה בעבודה הנוכחית היומיומית שלך?
האם היית אומרת שהעבודה שלך מספקת אותך?
האם את אוהבת לעבוד בחברה בה את מועסקת? האם זה ממלא אותך?

מעטים האנשים שיכולים לענות לשאלות האלו עם "כן" ברור. ההיפך הוא הוא המצב. מספר האנשים שעוברים בדלת הכניסה של החברה בכל יום בלב שלם, מלאים בהשראה הוא נמוך באופן קבוע.
זה עצוב אבל נכון. רוב האנשים עובדים בעבודה הנוכחית שלהם בגלל ש"הם חייבים".
ובכן, צריך להרוויח כסף איכשהו כדי להיות מסוגלים לשלם שכירות/משכנתא, להיות בעלים של רכב ולנסוע לחופשות עם המשפחה. לכן זה נראה נורמאלי לעמוד במתח ובלחץ הזה. אלו שחושבים שעבודה יכולה להיות מספקת נתקלים ביחס לועג , אנשים אומרים להם להמשיך לחלום, נכון?

אבל מה אם משהו אחר היה אפשרי?
איך תיראה חברה בה העובדים כן מקבלים השראה וסיפוק?
איך ארגון כזה (ששייך לתרבות הבאה Next Culture) יראה?

בדקות הקרובות בואו נניח מאחורינו את התפיסות, המבנים והחוקים עליהם שמעת לגבי אסטרטגית ניהול תאגידים. דמייני שאין כלום חוץ מדף חלק של נייר ובואי איתי לסיעור מוחין פראי - רק ננסה.

מטרה חדשה
זה מתחיל בכך שלארגון של התרבות הבאה יש מטרה שונה לגמרי מהמיקוד הישן במיקסום רווחים. החזון החדש הוא "מיקסום ההתמדה והסיפוק בעבודה". יצירה טהורה של ערך כלכלי זה ממש OUT. לעומת זאת , התמדה ולהיות בר קיימא ביחד לכדור הארץ והעובדים זה IN.  דפוס ההישרדות הישן מוחלף על ידי מודעות, יצירה, קהילה והעצמה של כל אינדיבידואל ובכך את הארגון כולו.

מהיררכיה לגלקסיה
יחד עם זה מגיע מבנה ארגוני חדש, רחוק מהמבנה ההיררכי, ויותר קרוב למבנה הגלקטי. בארגון של התרבות החדשה אין יותר גישה "מלמטה למעלה", ואין גם תיאורי משרה מקובעים במחלקות קבועות. הליבה של הארגון נקראת מאגר משימות. כל המשימות והפרוייקטים שמתעוררים בחברה נעשים על ידי העובדים שיש להם את הכישורים המתאימים, שנמצאים שם או שיתפתחו לשם. העובדים בוחרים את המשימות בעצמם. דמייני לעצמך שיכולת לבחור אילו משימות היית רוצה לעשות, לא משנה לאיזו מחלקה או אזור את משוייכת. דמייני שתוכלי להפטר מכל המשימות שאת לא אוהבת או שונאת לעשות. במקום להילחם עליהם וכנראה לחלות מזה, מכיוון שהמשימות האלו שואבות ממך את האנרגיה ועולות לך על העצבים. מישהו שאוהב את המשימות האלה יקח אותן. דמייני לעצמך שתוכלי לבחור ממאגר המשימות את העבודה האידיאלית עבורך ומה שאת עושה כל היום יהיה מאוד הגיוני פתאום. ולא די בכך, תוכלי להשפיע על הארגון ועל העולם.
זה גם אומר שאת לא כבולה יותר למחלקה ספציפית. את יכולה לקחת כמה פרוייקטי ליבה ששייכים למחלקה אחת , אבל תוכלי גם להשתתף בחלקים או משימות של מחלקות אחרות (תת גלקסיות) שנותנים לך השראה. הדבר החשוב ביותר הוא שאת מביאה את הכשרונות שלך וממלאת את המשימה שלך עם כל הלב ולוקחת את כל האחריות עליה.

כבר לא מדובר על מעמדות ותיאורי משרה קבועים, אלא על גמישות. המיקוד הוא על הכשרונות והאיכויות של העובדים.


עובדי קצה כמחזיקי מרחב עבור פרוייקטים
כל פרוייקט מונע על ידי צוות של עמיתים אחראים. בכל פרוייקט יש "עובד קצה". הם לא המנהיגים או המנהלים הקלאסיים , שהם כל כך גבוה בהיררכיה והם אלו שמספרים לכל הצוות איך דברים עובדים. עובד קצה הוא "מחזיק מרחב" עבור הפרוייקט. זה אומר שהם קובעים את התוכן/המסגרת וממשיכים לגלגל את האנרגיה של העקרונות הבהירים הפנימיים בפרוייקט (כמו בהירות, קהילה, יצירתיות, איכות, שירות...) כך שהפרוייקט יוכל להתממש על ידי עובדים שמרגישים משיכה אליו. יחד עם זאת לעובדי קצה אין משרה גבוהה יותר מכל חברי הצוות האחרים. כולם באותה רמה.
בזמן שבהקשר העסקי הרגיל "צוות" אומר ברוב המקרים "יופי, עוד אדם עושה את זה, אין צורך לקחת אחריות", בארגונים של התרבות הבאה המילה צוות חוזרת למשמעות המקורית שלה: "אחריות מוחלטת של כל חברי הפרוייקט".
עובדים כבר לא מנוהלים, הם מועצמים. שליטה מוחלפת באמות והצוות פועל כיחידה חיה של חברי צוות אחראים.

יישום תרבות המשוב - "למידה מהירה"
עוד היבט של ארגון של התרבות הבאה הוא תרבות משוב ברת קיימה המיושמת כל הזמן.
בחיי העסקים העכשוים תרבות המשוב מוגבלת ללתת משוב שמדרג את העובדים והמנהלים פעמיים בשנה - פעם בתחילת השנה כאשר המטרות מוגדרות ופעם בסוף השנה כאשר עוברים עליהם. בארגון החדש, יש שילוב מלא של "למידה מהירה" - יש תרבות של משוב מתמשך בחיי היומיום. דמייני לעצמך שלכל העובדים יש הבנה ש"משוב הוא זהב" ושהם יכולים לתת ולקבל אותו כדי לצמוח ולגדול. לא תהיה שום טינה רק מכיוון ששיקפת לעמית שלך משהו שלא עבד. במקום זאת יש תרבות פתוחה של שינוי מתמיד. דבר שכל העובדים מעריכים.

תקשורת מקרבת
בסמוך לתרבות המשוב , תקשורת מקרבת היא אלמנט ליבה נוסף בארגונים אלו. סוג זה של תקשורת מבוסס על מודעות לכך שיש 4 סוגים שונים של הקשבה ו6 סוגי דיבור וכולם יודעים איך להשתמש בהם. דמייני שכבר לא חשוב "מי צודק" או "למי יש יותר כח" או "מי מקבל בונוס יותר גדול". במקום המשחק "אני זוכה - אתה מפסיק", שמבוסס על תחרות, יש משחק חדש שנקרא "זכייה קורית" (נשמע יותר טוב באנגלית - Winning Happening).  זה אומר שעמיתים לא רק עובדים יחד אחד עם השני אלא גם עובדים בשיתוף פעולה יצירתי אחד עבור השני ועבור החזון של החברה.

קבלת החלטות כבר לא מתבססת על המוטו "מי שלמעלה מנצח את מי שלמטה" או "הרוב קובע" במקום זאת מתבססים על מה שנקרא "קונצנזוס שיטתי" - ההחלטה המתקבלת היא זו שבוחרת באופציה שיש לה הכי פחות התנגדות. זה מונע מהעובדים מלבנות התנגדות אחד לשני במשחק "אני זוכה - אתה מפסיד".

להיות אנושי
כל זה ועוד היבטים רבים נוספים - יובילו את הארגונים של התרבות הבאה לכך שתוכלי פשוט להיות אנושית. לא תצטרכי יותר להפקיד את הפגיעות האנושית שלך בדלת הכניסה ולעטות על עצמך מסיכה של ריחוק מקצועי, במקום זאת תוכלי לעבוד בעבודה עם כל הלב , הכישורים והכשרונות שלך.
איך זה נשמע לך עד עכשיו?

אתם חושבים שכל זה יכול להתקיים בעולם דמיוני ולא אפשרי בעולם שלנו?
ובכן, יש חדשות טובות: זה כן אפשרי!
כבר יש חברות ראשונות שהתחילו לפנות לכיוון חדש זה. ואפשרי לשנות אפילו את החברות המבוססות ולהדריך אותם לדרך החדשה. אבל נדרשים כאן חלוצים אמיצים, עובדי קצה שמוכנים ורוצים להבין שהם רוצים ליצור ארגונים כאלה של התרבות הבאה.
לא מדובר על להתחיל מחר בחזון האולטימטיבי בו עובדים באים והולכים מהמשרד מתי שהם רוצים ומגדירים את המשכורות בעצמם.

יצירת ארגונים של התרבות הבאה היא תהליך התפתחותי שמתחיל צעד ראשון - לכיוון התמדה וקיימות, השראה, קהילה ועובדים מסופקים שיכולים לממש את הפוטנציאל האמיתי שלהם ולהביא את הכישורים שלהם לידי ביטוי.
האם יהיה כדאי לעבוד בארגון כזה?
האם את מוכנה לעשות את הצעד הראשון?

על נזקקות במערכות יחסים - חלק ג' מסכם ואחרון

חלק אחרון ומסכם במאמר על ההבחנה בין נזקקות להכרח במערכות יחסים. הוא נכתב על ידי ניקולה נייגל ואני תירגמתי. 
אני באופן אישי עברתי מסע מדהים עם המאמר הזה. תירגמתי אותו בחלקים. בכל חלק שתרגמתי מצאתי משהו בחיים שלי שאור המודעות עדיין לא פגש. בעיניי אחד התובנות החזקות ביותר שקיימות במאמר הזה (ראו חלק א') זה שאם הייתי צמאה ביום רביעי שעבר, אין כמות מים שתוכל להרוות את הצמאון שחוויתי אז. ברגע שאני מבינה את זה , ההתנהלות שלי היא אחרת לגמרי במערכות יחסים - אני כבר לא רוצה שמישהו אחר (בן הזוג שלי/מי שעובד איתי/הילדים שלי...) יפצו אותי על מה שהייתי זקוקה לו ולא קיבלתי פעם. אני מבינה שריפוי למקום הזה יכול להיות רק מתוכי.
תובנה נוספת מהמאמר הזה היא לראות גם את הצד השני באור אחר. כאשר אני מבינה שמי שעומד מולי (ואולי בטעות לא קרה את המאמר הזה) לא תמיד מגיב לסיטואציה האמיתית כרגע, אלא מגיב לאיזהשהו בור שקרה לו פעם והוא מנסה עכשיו למלות אותו - אני יכולה להיות המבוגר האחראי. לא להיכנס איתו לדרמה/סרטים, אלא להבין, לחמול, לאהוב ולקחת אחריות על עצמי.
_____________________________________________________________________

נזקקות: מקורה באגו * נוהגים בחוסר אחריות * אתה קורבן של הנסיבות *

אתה עושה מניפולציה על בן הזוג ועל אחרים כדי שהם ייענו לצרכים שלך *

אתה הופך את בן הזוג שלך לאחראי לאושר שלך * אתה מתבכיין או מתלונן *

אתה מנסה למלא בור מהעבר * אתה מסתגל *

הגרמלין שלך הוא זה שנוהג ברכב חייך * 

אתה יוצר דרמה מהסוג הגרוע ביותר  Low Drama* אתה מונע מרגשות ישנים *

אתה לא סומך על עצמך * אתה מאשים את בן הזוג שלך *

אתה מחכה שמשהו יקרה או שמישהו יציל אותך * יש לך ציפיות מאחרים *

אתה מקטין את עצמך * אתה משמש מטרה לא מודעת *

אתה חיי במחשבות של צמצום : "אין מספיק אהבה, הערכה..." *

אתה במצב ילדי * אתה משתמש ברגשות שלך באופן לא אחראי *

הכרח : מקורו בהוויה שלך * אתה נוהג באחריות * המשאבים באים מתוכך *

אתה שם גבולות ברורים ומבקש תמיכה * אתה בעצמך אחראי לאושר שלך *

אתה מתבונן בניטרליות במה שקורה * אתה נוכח עם מה שנמצא כאן ועכשיו *

אתה במרכז של עצמך * אתה נוהג ברכב חייך * אתה יוצר High Drama *

אתה משתמש ברגשות שלך מההווה באופן מודע * אתה סומך על עצמך *

אתה מתבונן בדברים ומה החלק שלך בהם * אתה יוצר דברים ועושה פעולות *

אתה מבקש מה שאתה רוצה * אתה משתמש בכוח הבהירות *

יש לך מטרה מודעת * אתה חיי במחשבות של שפע * אתה במצב בוגר *

אתה משתמש ברגשות שלך באופן אחראי *

במערכת יחסים בוגרת שני בני הזוג לא תלויים אחד בשני. כל אחד מהם עומד עם שתי רגליו על הקרקע ויכול להיות מאושר בלי בן הזוג שלו.

"חרב הבהירות" תוכל לשמש לך כדי להבדיל בבירור בין נזקקות להכרח.

אולי כבר שמעת את המשפט "שני אנשים אומללים לא יכולים להיות מאושרים יחד". אז אם אתה אומלל בלי בן זוג, מכיוון שאף אחד לא מספק את הצרכים שלך, אז עכשיו זה הזמן הכי טוב להתבונן בנושא זה.

ודא שאתה קודם לוקח את הכח שלך (אל תנסה להפעיל מניפולציה על בן הזוג כדי לשנות אותו. זה לא עובד). 

במידה ותבין שוב שבן הזוג שלך שוב לחץ אצלך על כפתור של נזקקות – שאתה חושב שהוא/היא לא נותנים לך מספיק אהבה, אז תעבור למצב אחראי ותיצור את תחושת האהבה בתוכך. אל תלך למצב של תלות. אתה המקור. אתה יכול לדוגמא לקחת את היד של בן הזוג שלך.

האם אתה כמהה ליותר הערכה והכרה במערכת היחסים שלך?

אז תתחיל להעריך את בן הזוג שלך.

אתה יכול לקבל רק מה שאתה נותן.

אתה אולי מכיר את המשפט "כמו בעליונים, כך בתחתונים, כמו שבחוץ כך בפנים".

ההבחנה בין נזקקות להכרח רלוונטית לכל העולם. זאת אומרת שבגישה שלך כלפי עצמך אתה יוצר הכרח בעולם כאשר אתה יוצר מחשבות על חוסר ונזקקות, אז המחשבות האלה יוצאות לשדה המורפוגנטי והיקום יכול ליצור רק עוד חוסר ונזקקות בחיים שלך. אבל, אם אתה עובר למצב אחראי והופך להיות מקור האהבה וההערכה, אז אתה יוצר בשדה המורפוגנטי את ההכרח ובכך מגשים את חייך.

איזו גישה אתה בוחר?

על נזקקות במערכות יחסים - חלק ב'

כדי להתמיר את הנזקקות לגמרי, חיוני שתחזיר לעצמך את הבעלות על הכח שבזעם שלך. הכח שברגש זה מאפשר לך לדאוג לעצמך, להציב גבולות, לקבל החלטות ולהבדיל בין מה שאתה זקוק לו לבין מה שהוא הכרח. כאשר אתה לוקח את הבעלות על הכח שבזעם שלך ומשאיר את הנזקקות מאחור, הבהירות והנוכחות מופיעות. ואז אתה יכול לראות בבהירות האם קיים הכרח אמיתי במערכת היחסים שלך ומתי הוא קיים. הכרח בא מתוך ההוויה, לא מתוך האגו (הקופסא שלך).
ההבדל בין נזקקות להכרח הוא המטרה. מטרת הנזקקות היא לא מודעת ולא אחראית, כי אתה מנסה למלא צורך של האגו שלך מהעבר (להרוות צמא של יום רביעי שעבר). והמטרה של הכרח היא מודעת ואחראית וגורמת לך לנקוט פעולות , להגדיר גבולות או למצוא פתרונות.
הנה דוגמא: נניח שאתה חולה וגם צריך לטפל בילדיך. עכשיו בן הזוג שלך מגיע הביתה מהעבודה די עייף. כאשר אתה נזקק, אתה מתחיל להתבכיין, מנסה לקבל תשומת לב ובכך להפעיל מניפולציה על בן הזוג מתוך תקווה שהוא יבין שהוא צריך לטפל כעת בילדים עד שתבריא.
במקרה זה, אתה מצפה ממנו לטפל בילדים. אם באותו זמן אתה נוקט בגישה האחראית, אז אתה מבין בבהירות שאתה לא מסוגל פיזית לטפל בילדים. אתה מבין שזה הכרחי למצוא פתרון אחר. מתוך ההכרח הזה אתה מבקש בבהירות מבין הזוג מה שאתה צריך במקום לחכות שהוא יבין את זה.

עוד דוגמא מחיי היומיום: קנית שני מארזי בקבוקי מיים , שאתה לא יכול לסחוב לבד במדרגות מכיוון שהם פשוט כבדים מידי. אתה משאיר אותם בתחתית המדרגות. אם תפעל מתוך נזקקות, כנראה לא תגיד כלום ותקווה שבן הזוג יראה את הקופסאות, יבין את המסר. או שאולי תגיד "יש שני מארזי בקבוקי מיים בתחתית המדרגות". נחש מה... שימוש בגישה הזו לא יוצר שום הכרח אצל בן הזוג שלך. ואחרי חצי שעה – הוא עדיין לא לקח את המארז – המשפט הנזקק הבא עלול להיות "אוף, אני תמיד צריך לבקש ממך כמה פעמים, אתה אף פעם לא לוקח אותי ברצינות". הכרח קורה רק כאשר אתה אומר בבירור "אתה מוכן בבקשה להביא לי את מארזי בקבוקי המים למטבח בבקשה? הם בתחתית המדרגות. תודה".
זה יכול להיות קל, נכון? מעכשיו אני מזמינה אותך להתחיל לראות מתי אתה נוטה לפעול באופן נזקק. מצב נזקק ומצב ילדי בטח עבדו בשבילך די טוב אז, עם אבא ואמא.  אבל כאשר אתה נשאר במצב זה היום, בטווח הארוך אתה יוצר יחסים שהם במקרה הטוב רגילים (יחסים שבהם יש תלות, חוסר, צמצום, ויכוחים ואפילו ריבים). אתה יוצר ריחוק במקום אינטימיות ואמון.
זה לא טוב, ולא רע. השאלה היא פשוטה: איזה סוג של מערכת יחסים אתה רוצה ליצור. מערכת יחסים בוגרת ומספקת לא אפשרית כאשר אתה פועל מתוך נזקקות.
בפעם הבאה שבן הזוג שלך לוחץ על כפתור אדום בתוכך, או שאתה מבין בעצמך שאתה מתבכיין ומתלונן עליו או עליה (גם אם זה קורה רק בראש שלך), קח כמה צעדים לאחור. ושאל את עצמך – איזה צורך התעורר עכשיו בתוכך? האם אתה מצפה שבן הזוג שלך ימלא צורך זה? מאיפה הצורך הזה בא באמת? הסתכל בתוך עצמך – שם נמצאת התשובה.


תרגום שלי למאמר של Nicola Nagel

4 ההיבטים של העצמה נשית

אני ממשיכה לכתוב את החומרים מתוך הספר של Guru Rattana . הם מדברים אלי ולכן אני משתפת.

הנתיב להעצמה נשית מכוון אותנו לשאול 2 סוגי שאלות:
1. איך שולטים בנשים ? איך מחלישים אותם? איך נשים מחבלות בעצמן?
2. איך אישה יכולה לשחרר את עצמה מקורבנות? איך אישה יכולה לקחת אחריות על חייה? איך אישה יכולה להעצים את עצמה מבפנים?

התשובות לשאלות האלו מתגלות כשחוקרים את 4 ההיבטים הבסיסיים של נשים: הפיזי, המנטלי, הרגשי והרוחני.

אז איך מעצימים נשים:
בהיבט הפיזי - שתהיינה בריאות.
בהיבט המנטלי - שתהיינה בהרמוניה.
בהיבט הרגשי - שתהיינה מאושרות.
בהיבט הרוחני - שתהיינה בelevation - בהתרוממות רוח.

פשוט נכון? אני ממש רואה אלפי אימהות בכל הארץ מתחילות עכשיו לחיות חיים הרמונים , מאושרים ונעלים, רק מלקרוא את הבלוג שלי. טוב, אז לא.

אז איך מחזקים נשים?
א. בריאות פיזית,
ב. מיינד מדיטטיבי,
ג. בטחון רגשי,
ד. זהות רוחנית.

בפוסטים הבאים נפרק את כל סעיפי החיזוק לגורמים ונלמד מה צריך לעשות כדי להתחזק ולהתעצם.
מוכנות? (וגם מוכנים? כי סך הכל גבר שנמצא עם אישה מועצמת הוא עוצמתי בעצמו).

לומדים בטבע - ריענון מיידי

היום ביליתי את רוב היום עם שימי (רף) בטבע.
היתה חוויה מדהימה!!!
נפגשנו לישיבת צוות של צוות המכללה. אני אספר על זה בהמשך.
שימי לקח אותי לעין ארובות. שמורת טבע מקסימה ליד צומת משמר הגבול. במהלך כל היום סוככה עלינו תאנה ענקית. היא שמרה שיהיה לנו נעים וגם כיבדה בפירות לפעמים.

באחד הרגעים בהם הגיעו לטפס על התאנה ילדים חמודים שהפריעו לנו להתרכז, הלכנו לראות את הנביעה עצמה.
ושם פתאום ראיתי את שימי אוכל משהו. מסתבר שזו נענע משובלת.
זה היה ממש כמו קסם בפה - טעם חזק ונעים של נענע. גם מקרר וגם מרענן. מומלץ בחום.
אני מצרפת תמונה, למקרה שתיפגשו.

מי שרוצה כמוני לצאת עם שימי לטבע, זכה. כי זו אחת היתרונות הגדולים של המכללה. צרו קשר.

ותודה רבה שלמדתם איתי
באהבה
אביבית

על נזקקות במערכות יחסים - חלק א'

הפוסט הזה הוא חלק מסידרה של פוסטים שבאים מתכנים של Next Culture . זהו תרגום של מאמר שנכתב במקור באנגלית על ידי ניקולה נייגל וקיבלתי את רשותה לתרגם ולפרסם. 

אני רק אקדים ואכתוב שיש פה חלק שממש אהבתי שמדבר על זה שהצרכים שלנו שלא מולאו בעבר והיום אנחנו מנסים (ללא הצלחה כמובן) למלא אותם דרך בני הזוג שלנו. הם בדיוק כמו לנסות לשתות עכשיו הרבה מים כי הייתי צמאה מאוד ביום רביעי שעבר. הרי אי אפשר להרוות היום את הצמאון של יום רביעי שעבר. וכל נסיון כזה נידון לכישלון ולתחושת תיסכול גבוהה.

הנה החלק הראשון במאמר...

********

הפוטנציאל הגדול לקונפליקטים במערכות יחסים ידוע לכולם. באופן טבעי כאשר שני אנשים עם רקע, השכלה, נסיון ודעות שונות/שונים נפגשים, הם לא חושבים באותו אופן על כל דבר, או שיש להם אותה דעה על הכל.

יחד עם זאת, קונפליקטים מתרחשים לעיתים קרובות מאוד, כאשר שני בני הזוג לא מודעים להבחנה בין נזקקות לבין הכרח. האם את/ה מכיר/ה אנשים בסביבה שלך שמתנהגים בצורה נזקקת והופכים את בן הזוג שלהם לאחראי על רווחתם? אלה יכולים להיות לדוגמא אנשים שמצפים שבן הזוג שלהם יעשה דברים מסויימים, או יתנהג בצורה מסויימת.

מה בדיוק המשמעות של נזקקות במערכת יחסים? כאשר אתה נזקק, אתה הופך את בן הזוג שלך לאחראי על האושר שלך. מצב הרוח שלך תלוי במצב הרוח של בן הזוג והאם הוא ממלא את הציפיות שלך (שאת רובן בכלל לא אמרת). יש גם אנשים לדוגמא שיש להם צורך אדיר באהבה והם מרגישים טוב רק כאשר הם מקבלים אותה מבן הזוג בכמויות אדירות. אבל זה מתפוצץ מהר מאוד בפנים שלהם.

השאלה המעניינת בהקשר הזה היא מאיפה באה הנזקקות? מי נזקק בדרך כלל?

ילדים קטנים. כאשר אתה מתנהג באופן נזקק, אתה מתנהג באותו האופן בו מתנהגים ילדים קטנים שתלויים בהוריהם ולא יכולים לייצר מה שהם צריכים בעצמם.

אנשים רבים שנמצאים במערכת יחסים מנסים לפצות על מה שלא קיבלו בילדות. אדם שלא קיבל מספיק אהבה, זמן או הערכה מהוריו, עלול להות בהשתוקקות גדולה לדברים אלו ולנסות לספק את הצורך הזה במערכת היחסים הנוכחית. ברגע שאתה הופך את בן הזוג שלך לאחראי לסגירת הפער הזה ואתה ממקד את תשומת הלב שלך בגילוי הרמזים שיענו על השאלה אם הוא עומד בציפיות אלו או לא. אם בן הזוג שלך לא עומד בציפיות האלו אז המפלצת הקטנה וחסרת האחריות שבך (הגרמלין שלך) קופץ מיוד ואומר משפטים כמו "אף פעם אין לך זמן" או "למה לא התקשרת?" או "לא באמת אכפת לך ממני". אולי אתה מכיר משפטים כאלו. אלטרנטיבה לזה עלולה להיות שהאדם הנזקק במצב הילדותי נמנע מבן הזוג שלו, נעלב ולא מדבר איתו יותר.

כאשר אתה נזקק, אתה קורבן של הנסיבות. אתה מיילל או מתלונן על מה שהשותף שלך עושה או לא עושה וכנראה מנסה לעשות מניפולציה על בן הזוג כדי לקבל מה שאתה רוצה. ברגעים כאלה אתה מונע על ידי רגשות ישנים שבן הזוג הפעיל בך. זו הסיבה בגללה אתה מאשים אותו, כשהוא לא ממלא אחר הציפיות שלך. וזה נראה כל כך צודק, נכון?

העניין הוא, כשמסתכלים על העובדות, כאשר אתה מתנהג באופן נזקק אתה לא במרכז שלך ולא נוכח בכאן ועכשיו, ואתה בטח לא נמצא בעוצמה המירבית שלך.

זה כמובן מאוד נוח להישאר בתפקיד הקורבן הנזקק. כי אז מותר לך להתלונן, לילל, להפוך את בן הזוג לטועה, כי שוב הוא לא נתן לך מה שהכי רצית, ויותר מכל – אתה לא צריך לקחת אחריות. יחד עם זאת התוצאה היחידה שנזקקות יוצרת היא תלות. נזקקות מונעת מערכת יחסים אותנטית ואינטימיות.

בשלב זה אני מזמינה אותכם לניסוי: שחרור העבר

קח נשימה עמוקה וסגור את העיניים לרגע. דמיין נהר שעובר ממש מולך. עכשיו קח מבט לתוך עצמך. במקום כלשהו בתוכך יש חור מהעבר. אולי זה החור שאומר לך שלא קיבלת מספיק אהבה, חום, אינטימיות, הערכה, רכות או תמיכה. מה שזה לא יהיה , תאמר את המילה/ים בקול רם עכשיו.

עכשיו יש לך בהירות לגבי החור הזה. והבאת אותו למודעות. עכשיו קח את החור השחור הזה מחוץ לגוף שלך והחזק אותו לפניך. החור הזה מלווה אותך כל חייך ומשפיע על מערכות היחסים שלך, לפחות עכשיו יש לך בהירות לגביו.

המשך להתבונן על החור הזה. יש לי חדשות טובות וחדשות רעות לגבי החור הזה:

החדשות הרעות הן: אמא ואבא לעולם לא יבואו למלא את החור הזה!

החדשות הטובות הן: אמא ואבא לעולם לא יבואו למלא את החור הזה!

כן, זה נכון, החדשות הרעות הרעות הם גם חדשות טובות בו זמנית. החור הוא מהעבר. אי אפשר למלא אותו יותר.

דמיין לעצמך שהיית מאוד צמא ביום רביעי שעבר. זו הייתה חוויה פיזית. אתה עדיין יכול לזכור אותה. האם זה עוזר לך אם תשתה עכשיו ליטר של מים כדי להרוות את הצמאון שהיה לך שבוע שעבר?

לא, זה לא ירווה! אז אתה יכול להפסיק כבר עכשוו להפוך את השותף שלך לאחראי למילוי החור שלך מהעבר. זה לא יעבוד. אם תמשיך לנסות את זה, הגישה הזו לא יוצרת דבר מלבד תלות, מתח רגשי וריחוק במערכת היחסים.

האם אתה מוכן לשחרר את החור הזה מהעבר שלך לתמיד? אם כן, שים את החור האפל הזה שאתה עדיין מחזיק בידיך מולך לתוך הנהר וצפה בו נסחף אל העבר. זה נגמר.

*** בפעם הבאה – איך מתמירים את הנזקקות לגמרי!!!

Inner Mastery - Outer Mystery

בזמן האחרון אני לומדת הרבה על נשיות. 
אולי ישמע קצת הזוי אבל , במיוחד בעולם של ההיי-טק, אנחנו לא לומדות להיות נשים. 

לפני חודש התחלתי קורס מורים ליוגה. זהו סוג יוגה מיוחד שקוראים לו קונדליני יוגה שהביא למערב יוגי בהג'אן (אין קשר לאושו). היוגה הזו היא יוגה של מודעות. אני ממש מרגישה אותה עובדת במקומות עמוקים ביותר. 

במהלך קורס המורים נתקלתי בספר מדהים על נשיות מאת Guru Rattana PhD

הספר נקרא: The Gift Of Womanhood - inner mastery , outer mystery
אני ממש נהנית מכל רגע.

לפני שבועיים הייתי במעגל נשים שבו אחד הנושאים שעלה הוא היכולת של נשים להשפיע ולשלוט במצב שלהן, במיוחד בתקופה זו. מיד עלה לי קטע מהספר ודיברנו עליו:
"
הכוחות הנשיים הם עדינים, רוחניים ומקורם פנימי. האופן בו אישה מגשימה, יוצרת שינוי, מושכת שפע ועושר, משפיעה על סביבתה לא ניתן להבנה בדרכים של ניתוח או תצפית.
כאשר המצב הפנימי של האישה הוא מבולבל, כאוטי ולא מודע, היא יוצרת סבל לעצמה ולאחרים. כאשר אישה מחוברת באופן מודע לאישה הפנימית בתוכה, היא יכולה ליצור ניסים וקסמים. האמת תהפוך להיות יותר ברורה כאשר חיבור זה קורה.
יש הרבה משמעויות למילה mastery . אנחנו נתייחס לשתי פירושים וגישות. הגישה של שליטה שהיא המקור לסבל נשי והחלשה. והגישה של האחדות oneness שעוזרת לאישה למצוא את הזהות, הערך, הכוח והיופי האמיתי שלה. 


- ההגדרה של שליטה היררכית:
--------------------------------------------
מערכות היררכיות מגדירות mastery כpower over כח על, זאת אומרת שעבוד, שליטה ומניפולציה . יש הסתכלות ברורה, שיפוט וחלוקה ל"טוב" ו"רע" . תפקיד ה"טוב" הוא לשלוט (ולנצל) ב"רע" , זה שערכו פחות וחייב לציית למי שיודע מה "נכון".
הגישה גברית ההיררכית השלטת שופטת את הגוף שלנו, הרגשות והתחושות שלנו כרעות, בלתי ראויות, לא רצויות, נמוכות מ... במערכת יחסים שיש בה שולט, הקוטב היציב הופך לדוגמטי , והקוטב הזורם הופך למפחד וכנוע.
הנקודה החשובה היא שהמאמצים שלנו להיפטר ולשלול את ה"רע" פשוט מדחיקים, קוברים ומרחיקים את הכאב והפחד שקיימים בתת המודע שלנו. הרגשות ה"רעים" שלנו עלולים להתחבא כאשר אנו מרגישות מפוחדות ומאויימות , אבל הם לא הולכים או נעלמים. הם פשוט מחבלים והורסים את חיינו מבפנים.

- ההגדרה של שליטה מתוך אחדות oneness :
---------------------------------------------------------
כאן אנו לא עוסקות בשליטה או בלהיות "טועה" או "צודקת". היא עוסקת ביישור קו באחדות עם החוקים הגבוהים והאמת האוניברסלית. תודעת אחדות מכירה בכך שיש הרבה ביטויים של האחד, כולם נבראו מאותו מקור אוניברסלי.
הנקודה החשובה כאן היא שאנחנו לא שופטות משהו כ"רע" ומנסים לשלול משהו. המטרה היא לעורר, להביא למודעות, להתיידד, להאיר אור על, ולהתאחד עם מה שחבוי, שמפחד, שמודחק או ישן.
Mastery פנימי עוסק בהתעוררות למציאות הפנימית שלנו שהיא עשירה , אותנטית ואמיתית.
Mastery נשי אמיתי הוא להפוך אחד עם הנשמה שלי, עם האישה הפנימית, עם הילדה הקטנה שבי, עם המתבגרת הצעירה וכוח האלה האימהי שבתוכי.

אישה יכולה למצוא את כל ההיבטים של האחדות בתוכה, כאשר היא חוזרת למהות האמיתית שלה ולחסד שלה. כאשר אישה מתחברת מחדש עם מה שנראה העצמי המיסתורי שלה, היא כבר לא נשלטת על ידי כוחות מבחוץ, וכבר לא מרגישה מחוייבת לציית לסמכויות חיצוניות אלא לאמת שלה , לאישה הפנימית שבה ולנשמה שלה.
"

עמוק מאוד בעיניי. 
העניין הוא שהמון פעמים בחיים אני שמה לב שאני בשליטה היררכית כוחנית. מנסה לאמץ משהו מסויים ולדחות ולהדחיק חלקים אחרים. כך לימדו אותי. אבל יש בי יכולת להיות מאסטרית מתוך תודעת אחדות. שם אין נכון ולא נכון, הכל פשוט קיים. והתפקיד שלי הוא רק לראות את זה.

הפוסט  הזה הוא הזמנה עבורי ועבור כל מי שקורא אותו, להיות מאסטר מתוך תודעת אחדות.

ותודה רבה שלמדתם איתי

באהבה

אביבית