השבוע הייתי בשיעור הראשון של קורס הכשרת המטפלים של שי אור (שכתב את הספר הגאוני : הורות כמעשה ניסים).כבר סיפרתי למה אני רוצה ללמוד בקורס הזה בפוסט הקודם .
ואחרי כל ההקדמה הזו, מה היה השבוע?
השבוע אצל שי עשינו התנגשות חזיתית באחת התבניות הכי חזקות של התרבות שלנו. יש לתבנית הזו הרבה שמות: "אין הנחתום מעיד על עיסתו", "לא התפקיד שלי להגיד מי אני" וכו'. תפיסה הזוייה לפיה מי שיטפל ויעריך את הערך שלי הם אחרים. מה ההגיון?
ילדים בתרבות שלנו לומדים שגאווה היא לא רצויה (אפילו שלי למדו את זה פעם), ואפילו בזויה.
אבל בעולם המבוגרים האחראים - תפקידי להגיד מי אני. לא רק לחשוב על זה , או לשאוף להיות משהו (לשאוף זו דרך ממש טובה לא להגיע לזה, זה תמיד להיות בדרך). הבגרות האמיתית היא להעיז להכיר בגדולה המולדת שלי (אני קוראת מה שאני כותבת וזה עדיין לא קל לעיכול, ואם גם לך זה מרגיש ככה, זה רק מראה כמה ההטבעה של התבנית הזו חזקה בך. אני מזמינה לראות את זה ולבדוק איך אפשר בלי, האם אפשר בלי, ומי את/ה בלי).
הבגרות היא להבין שלא נולדתי טיוטא - מן ניסוי של מה יכול לצאת מהגוש חסר התועלת הזה. נולדתי "הדבר". ואני מעיזה להכיר בזה, להיות את זה. כי כמו שכולנו כבר יודעים: את החוויה שלנו קובעת ההתייחסות.
הדבר הזה - הוא מה שאני. וככזה הוא בלתי ניתן להשוואה.
אם אני מסתכלת על עצמי כעל "מישהי בדרך" , "בהתפתחות" .... זה משאיר בתוכי את האשליה שצריך להתקדם ולהשתפר כי ככה כמו שאני עכשיו זה לא מספיק טוב. העניין הוא שאני כבר אני, ואף אחד לא יכול ללמד אותי להיות אני.
כילדה בתרבות שלנו, למדתי לותר על המקום שמרגיש ראויה להיות מדהימה (גם את?), שראויה לעוף על עצמה (גם את?)
ילדים נולדים ראויים לקבוע את הערך שלהם. והם קובעים מי הם ומה הם מרגישים בכל רגע. הם יודעים בתוכם למה משתלם בטירוף להיות איתם. כמובן שהחינוך והתרבות שלנו מנוון את זה. אבל למה בעצם?
אני יודעת שחלק ממי שיקרא את הפוסט הזה לא יבין מה אני רוצה. ויחשוב שלהיות צנוע זה ממש טוב. ויש בי חלק שרוצה להתווכח, לתת טיעונים ולהוכיח שאני צודקת. אבל, יש לי תחושה שזה ממש לא העניין. שזה ממש לא יעזור. כי כדי לשחרר את המקום שחייב להיות צנוע ולא להתגאות, צריך הרבה מעבר לדיון שכלתני. צריך מוכנות ללכת למקום חדש, לא מוכר ואפילו מפחיד. בו כל אדם חיי את עצמו בעוצמות הכי גבוהות שלו. וזה ממש מפחיד. וזה ממש שווה כל רגע.
אז... עזבו אותכם מהויכוח. רק תסתכלו על המקום שלכם שמתנגד לזה.
במהלך השיעור נערך "טקס פתיחת הבסטות המסורתי" בו כל אחד מאיתנו סיפר "מה יש לי לתת שהוא רק שלי" הרעיון הוא לכתוב בנדיבות: מה אני נותן בעולם. לכתוב בנדיבות על עצמי.
זה לא פשוט!
זה לעוף על עצמך מול 18 אנשים!
אבל עשיתי את זה. ואחרי שעשיתי את זה, אני עושה את זה לפני מיליונים (פוטנציאלים).
אז הנה הרשימה שלי, היא לא מלאה, אבל לעכשיו היא בסדר גמור. מרגיש לי שלפרסם אותה יהיה ללכת על הקצה ואז לקפוץ לתהום (ואז לעוף כי אין באמת תהום, זו אשליה).
מוכנים?
1. אני גמישה מחשבתית ברמות גבוהות: אני שוברת תבניות, עושה מה שלא נעשה ועפה על זה בלב שלם (ומה שתקראו פה זו העדות הכי טובה לזה).
2. אני אוהבת אנשים: משמח אותי ומלהיב אותי לפגוש אנשים. כשאני פוגשת אנשים אני באה למפגש ממקום של תמימות גדולה, תמימות אוהבת ומאמינה. או כמו שאני קוראת לזה לפעמים "באה בטוב".
3. יש לי הבנה עמוקה ובהירה של דברים שנמצאים בעומקים שרק מעטים מגיעים אליהם. מתוך הבהירות שיש לי באזורים האלו אני יכולה לתרגם ההבנות האלו למשהו שאפשר לתקשר, שקורא ומזמין אנשים.
4. אני יצירתית ברמות אדירות. אני יודעת להמציא דברים חדשים, לשלב דברים קיימים וליצור תבשיל מיוחד ונפלא שעוד לא נראה.
5. אני מבריקה! (תארו לעצמכם כמה קשה להגיד כזה דבר בפני אנשים, אפילו מול המראה קשה לי) המחשבה שלי מהירה ובהירה ומביאה דברים מורכבים למקום מובן.
6. יחד עם ההקשבה הגדולה למוח ולמה שיש לו להגיד אני יודעת להקשיב ללב שלי ולהביא ממנו פתרונות אחרים, פתרונות שבאים עם המון אהבה, וככאלה הם מאוד מרחיבים ופותחים - אפשרויות, הזדמנויות.
7. איתי אפשר לגלוש על גלי הרגשות. אני איתך על הגל, וגם כשהוא יורד. בהקשבה מלאה ובקבלה מלאה של כל מה שקורה בתהליך. אני מביאה מהבית גלשן מדהים ומלמדת כל אחד ואחת לבנות גלשן כזה משלו/ה.
יש לי כמובן עוד המון מה להוסיף, אבל נסתפק בזה כרגע.
אם משהו שאמרתי כאן קורא, קורץ, מסקרן, לצורך ההתנסות המעשית בקורס אני מחפשת א/נשים שרוצים ליווי ותמיכה או משפחות שילדיהם מדברים איתם בשפת הקשיים. אני אשמח לתרגם.
באהבה
אביבית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה