תודה לך אדמה, שנותנת לי מקום לכל כולי
בשיעור השני למדנו על הכלה. הכלה היא איכות של אדמה. אדמה יכולה לקבל הכל , את כל הרעלים וכל הדברים ולהכיל אותם ואפילו להתמיר. למדנו על זה שהכלה היא משהו שכל הזמן קורה בטיפול , בעצם זה מה שעלינו לעשות כשאנחנו פוגשים קושי (שלי או של אחר).
בזה שאני מסכימה להרגיש ולהכיל את הכאב שלי ולאפשר לו להיות בלי להתנתק ממנו,
אני נפרדת מדורות על גבי דורות של אנשים שלא הסכימו להיפגש איתו ולתת לו מקום - לאפשר אותו לגמרי ולהסכים לו. דורות של אנשים שכשהם רואים קושי הם מסתובבים והולכים לכיוון השני, או במילים אחרות - מתנתקים.
רובנו לא יודעים מה זו הכלה. אני יכולה להגיד שאני לא למדתי את זה בילדותי. אני הייתי בטוחה שקושי הוא דבר שפותרים. ויש לי המון דרכים מופלאות ויצירתיות לפתור קושי.
ועכשיו תובנה מדהימה שמתקשרת לבלוג הקודם:
הרבה פעמים בילדותנו לא פגשנו הורים שהכילו אותנו. ואז בבגרותנו אנחנו ממשיכים במאבק המטורף שלנו לקבל הכלה מאבא ואמא. כמובן שלמאבק זה אין שום סיכוי. אך הוא מקבל ביטויים גלויים שוב ושוב. יש שני צדדים למאבק שהורינו יכילו אותנו:
1. בגלוי : לעזור להם, לסלוח, להקריב קורבן את הנכדים וכל הזמן להכיל את ההורים
2. בסמוי : להעדיף את ההכלה שלהם על פני הכלה של כל אדם אחר.
איך זה נוצר?
ילד בא לעולם ומבקש הכלה מאמא ואבא. למרות הדחיות החוזרות והנשנות, הוא מבקש שוב ושוב כי עבור הילד, ההורים שלו הם הכתובת. אם הוא ממשיך לא לקבל, הוא מוותר, יוצא לחיים המבוגרים ומפתח אסטרטגיה כמו להסתדר לבד/לטפל בכולם/לחשוב שקשה להבין אותו...
התוצאה היא שהילד לא מרגיש ראוי ועדיין הוא הילד של הוריו, כי איתם אימץ את האמונה הזו.
אז מה עושים? מסכימים להבין שאני כן ראוי להכלה, וההורים הם הבעייה שהם לא הכילו אותי.
הפתח לריפוי הוא לקבל הכלה ממקור אחר. פשוט לפטר את אמא ואבא, ולהביא מישהו/י אחר במקום.
אם אני מבקשת הכלה מההורים - זה פקק שתוקע את המקום שלי שראוי להכלה. אני מבינה שההורים לא בחרו לתת לי את זה (זה שהם לא יכלו, זה תיחמון של השכל, שורה תחתונה - הם בחרו שלא). וכשאני מפסיקה לחכות שהם יעשו את זה אני יכולה להמשיך הלאה, לפתוח את הפקק ולהכניס משהו אחר.
"כבד את אביך ואת אימך" הוא אחת הבעיות שלנו. כי זה בעצם נסיון לשתות מים מהבאר הלא נכונה.
אם אתם הורים שקוראים את זה וחוששים שילדיכם יפטרו אותכם, הדבר הכי טוב הוא פשוט להכיל את הילדים כשהם מפטרים אותכם. כי זה בדיוק ההכלה שהם בעצם מבקשים במהלך הפיטורין האלו.
לאלו מכם שקוראים את הבלוג הזה וחושבים על ההורים שלי: נולדתי לשני הורים מקסימים. שנתנו לי מה שהם יכלו , מה שהם למדו מההורים שלהם. אני מלאת הערכה להם ולעצמי שהגעתי עד כאן. מתוך המקום שבי שרוצה להבין מה נכון לו ולהתנתק ממה שהם עשו, כדי למצוא את עצמי, אני כותבת דברים אלו. בעצם, ההורים שיש לי היום הם לא ההורים שהיו לי אז.
באהבה (גם לאמא ואבא)
אביבית
בשיעור השני למדנו על הכלה. הכלה היא איכות של אדמה. אדמה יכולה לקבל הכל , את כל הרעלים וכל הדברים ולהכיל אותם ואפילו להתמיר. למדנו על זה שהכלה היא משהו שכל הזמן קורה בטיפול , בעצם זה מה שעלינו לעשות כשאנחנו פוגשים קושי (שלי או של אחר).
בזה שאני מסכימה להרגיש ולהכיל את הכאב שלי ולאפשר לו להיות בלי להתנתק ממנו,
אני נפרדת מדורות על גבי דורות של אנשים שלא הסכימו להיפגש איתו ולתת לו מקום - לאפשר אותו לגמרי ולהסכים לו. דורות של אנשים שכשהם רואים קושי הם מסתובבים והולכים לכיוון השני, או במילים אחרות - מתנתקים.
רובנו לא יודעים מה זו הכלה. אני יכולה להגיד שאני לא למדתי את זה בילדותי. אני הייתי בטוחה שקושי הוא דבר שפותרים. ויש לי המון דרכים מופלאות ויצירתיות לפתור קושי.
ועכשיו תובנה מדהימה שמתקשרת לבלוג הקודם:
הרבה פעמים בילדותנו לא פגשנו הורים שהכילו אותנו. ואז בבגרותנו אנחנו ממשיכים במאבק המטורף שלנו לקבל הכלה מאבא ואמא. כמובן שלמאבק זה אין שום סיכוי. אך הוא מקבל ביטויים גלויים שוב ושוב. יש שני צדדים למאבק שהורינו יכילו אותנו:
1. בגלוי : לעזור להם, לסלוח, להקריב קורבן את הנכדים וכל הזמן להכיל את ההורים
2. בסמוי : להעדיף את ההכלה שלהם על פני הכלה של כל אדם אחר.
איך זה נוצר?
ילד בא לעולם ומבקש הכלה מאמא ואבא. למרות הדחיות החוזרות והנשנות, הוא מבקש שוב ושוב כי עבור הילד, ההורים שלו הם הכתובת. אם הוא ממשיך לא לקבל, הוא מוותר, יוצא לחיים המבוגרים ומפתח אסטרטגיה כמו להסתדר לבד/לטפל בכולם/לחשוב שקשה להבין אותו...
התוצאה היא שהילד לא מרגיש ראוי ועדיין הוא הילד של הוריו, כי איתם אימץ את האמונה הזו.
אז מה עושים? מסכימים להבין שאני כן ראוי להכלה, וההורים הם הבעייה שהם לא הכילו אותי.
הפתח לריפוי הוא לקבל הכלה ממקור אחר. פשוט לפטר את אמא ואבא, ולהביא מישהו/י אחר במקום.
אם אני מבקשת הכלה מההורים - זה פקק שתוקע את המקום שלי שראוי להכלה. אני מבינה שההורים לא בחרו לתת לי את זה (זה שהם לא יכלו, זה תיחמון של השכל, שורה תחתונה - הם בחרו שלא). וכשאני מפסיקה לחכות שהם יעשו את זה אני יכולה להמשיך הלאה, לפתוח את הפקק ולהכניס משהו אחר.
"כבד את אביך ואת אימך" הוא אחת הבעיות שלנו. כי זה בעצם נסיון לשתות מים מהבאר הלא נכונה.
אם אתם הורים שקוראים את זה וחוששים שילדיכם יפטרו אותכם, הדבר הכי טוב הוא פשוט להכיל את הילדים כשהם מפטרים אותכם. כי זה בדיוק ההכלה שהם בעצם מבקשים במהלך הפיטורין האלו.
לאלו מכם שקוראים את הבלוג הזה וחושבים על ההורים שלי: נולדתי לשני הורים מקסימים. שנתנו לי מה שהם יכלו , מה שהם למדו מההורים שלהם. אני מלאת הערכה להם ולעצמי שהגעתי עד כאן. מתוך המקום שבי שרוצה להבין מה נכון לו ולהתנתק ממה שהם עשו, כדי למצוא את עצמי, אני כותבת דברים אלו. בעצם, ההורים שיש לי היום הם לא ההורים שהיו לי אז.
באהבה (גם לאמא ואבא)
אביבית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה