אני אתחיל בציטוט מהספר המומלץ מאוד "הורות כמעשה ניסים" שכתב שי אור.מתוך עמוד 208 : למי להקשיב - להורינו או לילדינו?
"
בכל תהליך של ריפוי וצמיחה יש גם פרידה.
כשאנחנו מבקשים לרפא את ההורות שלנו, כשאנחנו מבקשים "לנקות את הראש", כך שנוכל להקשיב לילדינו הקשבה צלולה, אנו מקבלים עוד ועוד הזדמנויות להיפרד מ"רעשי רקע" מיותרים, כאלה שלא מאפשרים לשמוע.
לפעמים הפרידה נראית קשה, לפעמים גם בלתי אפשרית.
אלה החדשות ה"רעות".
החדשות הטובות הן שברור לגמרי מאיפה מגיעים ה"רעשים" האלה וממי אנחנו אמורים להיפרד.
מאמא ואבא. מההורים שלנו.
אני משתמש בכינוי "פקק" לכל מה שחוסם את זרימת האהבה בינינו לבין ילדינו.
ופה מדובר אולי בפקק הגדול מכולם,
פקק שמאפיין את תרבות "הילדים המגודלים" שבה אנו חיים.
כמו השעון העתיק של סבא, מועבר הפקק הזה מדור לדור ומונע מילדים לגדול,
להיפרד מהוריהם ולצאת לעולם.
הגרעין המוצק של הפקק הוא מחשבה אחת, רעיון אחד:
ילד אמור להיות נאמן להוריו יותר מאשר לעצמו.
הרעיון הזה, שמשמש למעשה כאמונת יסוד תרבותית, משאיר אותנו ילדים גם הרבה אחרי שגופנו צמח וגדל.
הוא לא מאפשר לנו - כל עוד אנו דבקים בו - לחיות כמבוגרים.
בגללו למעשה נמנעת מאיתנו האפשרות ליצור לעצמנו ולילדינו עולם שנבנה סביבנו,
סביב הבחירות החופשיות והמדויקות שלנו.
זהו פקק אוניברסלי שמאחד סביבו את כולם.
הוא משותף לתרבויות שבכל דבר אחר נבדלות לחלוטין זו מזו....
כמו האוויר שכולנו נושמים, כך הרעיון הזה וכל נגזרותיו מזינים את כולנו כבר אלפי שנים.
אם אנחנו עשירים, מוצלחים ונערצים,
או עניים ממורמרים ובודדים - האנרגיה העצומה שמושקעת בלהמשיך ולקיים בכל מחיר את הנאמנות להורינו,
משאירה אותנו מחוברים לחבל הטבור המחשבתי של אמא ואבא,
ובעצם מאפשרת לנו להישאר במהותנו- למרות התפתחויות מופלאות בתחומים אחרים - ילדים שלא קיבלו מה שביקשו מהוריהם, ולהמשיך את השושלת, לגדל בעצמנו דור ועוד דור של ילדים - שלא מקבלים - משלנו.
"
[שי אור : הורות כמעשה ניסים. מומלץ בחום רב מאוד]
קראתי את זה היום והתרגשתי.
כמה נכון!
כמה פעמים בתוכי אני פוגשת מישהי שאומרת את מה שאמא שלה אמרה לפני שנים.
אמא שלי השתנתה והתפתחה המון. יש דברים שאני אומרת שאולי פעם נאמרו אבל עכשיו לא היית שומע אותם מאמא שלי בכלל. וכל עוד אני נאמנה לאז, אני לא נאמנה למי שאני היום.
אני יודעת שזה מאוד קשה לתפוס את זה. יש בתוכנו משהו שעדיין מסור להורים שקשה לו עם מה כתוב פה.
יצא לי כבר לדבר על זה הערב עם חברים , וראיתי עד כמה זה קשה.
כי רגע, מה זה אומר?
זה לא אומר להתנתק מההורים ברמה של : לא לדבר איתם, או לא להיפגש איתם.
עבורי זה אומר שאני שמה לב מי מדבר בתוכי עכשיו: אביבית או אמא שלי .
זה אומר שאני מסתכלת האם מה שאני עושה עכשיו הוא משהו מרחיב ואוהב. או משהו מצמצם , ומכווץ ומתכחש לעצמי ולמי שאני עכשיו.
תכתבו לי מה אתם חושבים? איפה זה פוגש אותך?
באהבה
אביבית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה