צונאמי!!! -או- מה קורה כשמטפלת עם המון רצון טוב פוגשת מטופל מואר

שלום לכולכן ולכולכם,

קודם כל תודה - הבלוג ממש תופס תאוצה, בכל רשומה יש יותר ויותר קוראים. תודה רבה לכם ולכן על זה. זו בדיוק המטרה שלו: שתקראו אותו :-)

והיום שיתוף מחוויות היום שעבר. כמו שאתן יודעות, אני מחפשת מטופלים לסטאג' של הקורס השנתי של שי אור (אנושיות מרפאת). ודרך חברה של חבר הפנו אליי בחור מדהים , נקרא לו איציק. איציק הוא מטפל הוליסטי מדהים שעזר להמון אנשים בקהילה ובסביבה שלו. אדם אינטואיטיבי שרואה מעבר לדברים, טוב לב ויודע להושיט יד. איציק כבר המון שנים בתהליכי מודעות מואצים. מאוד מאוד מודע לאמונות שלו ויודע איך לשנות אותם ולעבוד עם תת המודע כדי לעשות זאת (הרי לא חסרות שיטות: תטא הילינג, NLP, דימיון מודרך, ועוד ועוד) כבר בתחילת השיחה הרגשתי שאין ספק שאיציק מואר - הוא כבר מבין ויודע הכל. הוא מכיר וכבר שינה את האמונות שלו. הוא כבר מעבר להכל.

(למקרה שאתם תוהים קיבלתי אישור לפרסום זה)

בשלב זה אתם בטח שואלים את עצמכם, טוב, אז למה הוא פנה אלייך. באמת בשלב זה של השיחה איתו, גם אני שואלת את עצמי את אותה שאלה. למען האמת אני כבר תוהה האם חל כאן בלבול ובעצם הוא יכול לעזור לי, כי אני לא מוארת, ואולי הוא יכול לתת לי כמה טיפים לדרך...

אני ממשיכה להקשיב, ואיציק מספר לי שהוא בתקופה ממש לא טובה. הוא מרגיש לחוץ מאוד ומוצף לגמרי ולא מבין מה קורה לו. והוא מסביר לי למה ואיך. המון הסברים. ואני - אוהבת הסברים. ואז אני קולטת - הוא מוצף רגשית ומה שהוא עושה זה להסביר את הצונאמי הזה לדעת.

העניין עם צונאמים (וגם אם זה יהיה הדבר היחיד שתלמדו מהפוסט הזה, אני אשמח מאוד), הוא שכשהגל כבר סוחף אותך, הסברים לא ממש עוזרים. הם כן מעניינים, אבל הם ממש לא עוזרים. אולי אפילו להיפך. דמיינו לעצמכם גל ענק של צונאמי שבא וסוחף אותכם בעוצמה, האם אתם מחשבים מהי נקודת האחיזה הכי טובה בשטח שבו אתם נמצאים (מביאים מחשבון, נזכרים בטריגונומטריה שלמדתם במקרה הטוב לפני 5 שנים...), או שאתם פשוט תופסים בדבר הכי קרוב הקיים ומקווים לטוב....

כך גם בהצפה רגשית - כשהיא כאן, הסברים לא עוזרים. מה שעוזר זה פשוט להרגיש את הרגש המציף. גם אם הוא מפחיד מאוד, גם אם נדמה שעומדים לטבוע. הרי בשביל זה הולכים למטפל או מטפלת. ובמקרה של צונאמי רגשי, הפתרון שעובד עבורי, ואותו אני מציעה גם למטופלים שלי - גלשן. רגש הוא עולם של גלים. גלשן עוזר לגלוש את הגלים. כן להרגיש את הרגש, אבל לא לטבוע.

למי שתוהה האם אפשר להימנע מצונאמי, התשובה שלי היא - לא. למה? כי אנחנו אנושיים. ולאנשים יש רגשות -> רגשות הם עולם של גלים -> חלק מהגלים גבוהים וחלק נמוכים, ככה זה. אז לרוב האנשים צונאמי לא קורה כל יום. אבל כשהוא קורה, עוזר לבקש עזרה. לנסות להימנע מצונאמי זה כמו לעמוד עם הגב לכיוון ממנו הצונאמי מגיע ולדמיין שאם אני אתאמץ/אאמין,אדמיין/אנקה אמונות מגבילות מספיק טוב, הגל לא יגיע אליי. אני עוד לא ראיתי אדם שזה עובד לו.

אני ואיציק ממשיכים לדבר או שמא עלי לומר - לרקוד טנגו . בכל פעם אני מפנה אותו חזרה לרגשות שלו: מה אתה מרגיש? ואיציק ממשיך לספר על האמונות הרלוונטיות ומה הוביל להם (ילדות, גילגולים קודמים והטבעות קודמות). כך אנחנו ממשיכים לרקוד את הטנגו הזה: צעד רגש , צעד הסבר. רוקדים, ומתקדמים. הרגשות החזקים, החונקים, הכולאים, הופכים למרוככים יותר. פתאום אפשר להיפגש איתם ולנשום.

ואז אני נזכרת במה שהמורה שלי, אור קורן, מספר הרבה פעמים (ציטוט לא מדוייק): הוא מספר על הרבה אנשים שמגיעים אליו אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי, הם הבינו הכל על הכל ויודעים למה הם פועלים איך שהם פועלים. אבל עדיין מרגישים שהם עדיין לא עשו שלום עם מה שקרה כי עדיין לא פגשו את הרגשות שלהם. ואז, כל מה שנשאר לעשות הוא לפגוש את הרגשות ולשחרר אותם. תהליך ממש פשוט וקל. פשוט לא מלמדים אותו במהלך ההתבגרות שלנו, ואפילו להיפך.

אני ממשיכה בשיחה עם איציק. מסבה את תשומת ליבו שבמהלך ה"טנגו" הזה, הרגשות נרגעים, פשוט מעצם זה שפוגשים אותם, במקום להסתיר אותם מתחת לשמיכת הסברים ולהימנע מלהרגיש אותם. איציק שם לב לקסם.

לאחר שהגלים נרגעים, אני מסבירה לאיציק איך לגלוש על גלים בגודל סביר, ומזמינה אותו לפנות אלי אם הם הופכים חזקים שוב. נפרדנו ממש בטוב.

מה למדתי היום? זה לא פשוט להיות מואר. וזה לא רק להיות מואר. גם חכם לא פשוט להיות. לא פשוט להיות מודע. כי כל האנשים האלו ואני כמובן חלק מהם/ן, מבינים הכל דרך הראש. בתחושה שלי ברוב הפעמים מה שבאמת צריך זה להרגיש עם הלב. כי להבין עם הראש לא הופך אותי למאושרת יותר. זה אולי מרגיע לכמה דקות. זה מאוד מנחם. אבל זה לא מפסיק את הכאב. הכאב נובע מרגש שפשוט נתקע. אפשר לשחרר רגשות תקועים, זה ממש קל. רק צריך אומץ וכמה נשימות.

ההזמנה שלי: הורידו פוקוס או עזבו לגמרי את משחקי המחשבה, ההסברים וחיפוש האמונות. הרי הם קורים ממילא ברקע, כי אנחנו חושבים על הכל ומנתחים כל הזמן.
השאלה האמיתית היא : איך זה גורם לי להרגיש כשמה שקורה קורה, או כשאני חושב את מה שאני חושב.

תנסו את זה בבית!!!

ושוב, אשמח לפגוש א-נשים שרוצים עזרה. (סטאג' הוא ללא תשלום כמובן)
באהבה
אביבית

אמאלה קושי

אז אחרי שדיברנו על הכלה, בואו נדבר על קושי:

קושי הוא תוכנית חכמה שמיועדת להעמיק את החוויה של עד כמה אני ראוייה . הקושי הוא לא תקלה בדרך הסבבה של החיים שלי. אם יש כביש שאני עליו וסבבה לי, אני מזמן ירידה קטנה מהכביש כדי לקבל הזדמנות לצמוח ולהפוך את הדרך לעוד יותר סבבה בעוד הרבה מובנים.

איך הכל מתחיל? אני בודקת האם אני ראוייה למשהו (בית, הנאה, ייחודיות, קירבה...), אם אני מקבלת תשובה שלילית אני חווה קושי. עכשיו הקטע הטריקי:
1. אני יכולה להסתובב - להסכים שאיני ראויה להתנתק מהקושי ולהסתתר בשבלול שלי בשנים הקרובות.
2. אני יכולה להישאר בקושי ביחד, ביחד עם עוד נשמה שתכיל אותי (ואולי אפילו עם עצמי) , ובעצם חווית הביחד בקושי במקום להיעלם, אני מבינה שברמה עמוקה אני בעצם מאוד ראויה למה שביקשתי. ואז במקום צמצום יש כאן התרחבות וגדילה.

דוגמא קטנה כדי להבהיר:
אני באתי לחיים אלו עם שאלה : "האם קירבה אפשרית לי?"
הרבה פעמים בחיים האמנתי בזה ונפגעתי - קיבלתי תשובה שלילית.
התגובה האינסטיקטיבית שלי היתה - להתקפל.
אבל - אם אני אוכל להיות ביחד בתוך הספק הזה "אם אני ראויה לקירבה" , התחושה שתתגבש בי היא שאני ראויה לקירבה. אני אוכל לכאוב את הכאב של אי הקירבה שחייתי קודם ובזכות זה להרגיש ראויה לקירבה למרות שלא קיבלתי את זה. ואז ההבנה העמוקה היא שאני ראויה לקירבה. זו התרחבות - אני מסתובבת בעולם אחרת לגמרי.
מה שכנראה יקרה אחר כך הוא שאני ארצה  להבין מה עומק הקירבה אליה אני ראויה ולכן אבדוק שוב שאלה עמוקה יותר לגבי קירבה. ושוב, אם אחווה חוויה של ביחד (הכלה) בקושי, אתרחב עוד ועוד.

ממש מתחשק לי לכתוב (איזה מזל שהדף סופג הכל) פעם הבאה שאני רואה אדם בקושי (כן, כן, גם אותי), אני קודם כל בודקת אם הוא רוצה שאשאר, ואם כן, אני נשארת. כי אני עומדת לצפות במחזה מדהים של גדילה והתרחבות לפוטנציאל הגבוה שבאנו לפה לחוות.

הרבה פעמים נהוג בתרבות שלנו, בעיקר בקרב החבר'ה הרוחניים שכבר בעבודת מודעות כזאת או אחרת דברים כמו: "נגדל מזה", "הכל לטובה", "זה חלק מהתוכנית האלוהית"... העניין הוא שזה הרבה מעבר לאמרות הכנף האלו. באנו לכאן כדי להתרחב ולא כדי להעביר זמן בזמן שאלוהים רוקם לו תוכניות.

באהבה
אביבית

אם זה מדבר אליך, אני אשמח להיות איתך ביחד בקושי. אני מחפשת א/נשים לסטאג' שלי כחלק מהקורס. אשמח לשוחח 054-3131971.

תודה לך אדמה - שיעור שני בקורס השנתי של שי אור

תודה לך אדמה, שנותנת לי מקום לכל כולי

בשיעור השני למדנו על הכלה. הכלה היא איכות של אדמה. אדמה יכולה לקבל הכל , את כל הרעלים וכל הדברים ולהכיל אותם ואפילו להתמיר. למדנו על זה שהכלה היא משהו שכל הזמן קורה בטיפול , בעצם זה מה שעלינו לעשות כשאנחנו פוגשים קושי (שלי או של אחר).
בזה שאני מסכימה להרגיש ולהכיל את הכאב שלי ולאפשר לו להיות בלי להתנתק ממנו,
אני נפרדת מדורות על גבי דורות של אנשים שלא הסכימו להיפגש איתו ולתת לו מקום - לאפשר אותו לגמרי ולהסכים לו. דורות של אנשים שכשהם רואים קושי הם מסתובבים והולכים לכיוון השני, או במילים אחרות - מתנתקים.

רובנו לא יודעים מה זו הכלה. אני יכולה להגיד שאני לא למדתי את זה בילדותי. אני הייתי בטוחה שקושי הוא דבר שפותרים. ויש לי המון דרכים מופלאות ויצירתיות לפתור קושי.

ועכשיו תובנה מדהימה שמתקשרת לבלוג הקודם:
הרבה פעמים בילדותנו לא פגשנו הורים שהכילו אותנו. ואז בבגרותנו אנחנו ממשיכים במאבק המטורף שלנו לקבל הכלה מאבא ואמא. כמובן שלמאבק זה אין שום סיכוי. אך הוא מקבל ביטויים גלויים שוב ושוב. יש שני צדדים למאבק שהורינו יכילו אותנו:
1. בגלוי : לעזור להם, לסלוח, להקריב קורבן את הנכדים וכל הזמן להכיל את ההורים
2. בסמוי : להעדיף את ההכלה שלהם על פני הכלה של כל אדם אחר.

איך זה נוצר?
ילד בא לעולם ומבקש הכלה מאמא ואבא. למרות הדחיות החוזרות והנשנות, הוא מבקש שוב ושוב כי עבור הילד, ההורים שלו הם הכתובת. אם הוא ממשיך לא לקבל, הוא מוותר, יוצא לחיים המבוגרים ומפתח אסטרטגיה כמו להסתדר לבד/לטפל בכולם/לחשוב שקשה להבין אותו...
התוצאה היא שהילד לא מרגיש ראוי ועדיין הוא הילד של הוריו, כי איתם אימץ את האמונה הזו.
אז מה עושים? מסכימים להבין שאני כן ראוי להכלה, וההורים הם הבעייה שהם לא הכילו אותי.
הפתח לריפוי הוא לקבל הכלה ממקור אחר. פשוט לפטר את אמא ואבא, ולהביא מישהו/י אחר במקום.

אם אני מבקשת הכלה מההורים - זה פקק שתוקע את המקום שלי שראוי להכלה. אני מבינה שההורים לא בחרו לתת לי את זה (זה שהם לא יכלו, זה תיחמון של השכל, שורה תחתונה - הם בחרו שלא). וכשאני מפסיקה לחכות שהם יעשו את זה אני יכולה להמשיך הלאה, לפתוח את הפקק ולהכניס משהו אחר.

"כבד את אביך ואת אימך" הוא אחת הבעיות שלנו. כי זה בעצם נסיון לשתות מים מהבאר הלא נכונה.

אם אתם הורים שקוראים את זה וחוששים שילדיכם יפטרו אותכם, הדבר הכי טוב הוא פשוט להכיל את הילדים כשהם מפטרים אותכם. כי זה בדיוק ההכלה שהם בעצם מבקשים במהלך הפיטורין האלו.

לאלו מכם שקוראים את הבלוג הזה וחושבים על ההורים שלי: נולדתי לשני הורים מקסימים. שנתנו לי מה שהם יכלו , מה שהם למדו מההורים שלהם. אני מלאת הערכה להם ולעצמי שהגעתי עד כאן. מתוך המקום שבי שרוצה להבין מה נכון לו ולהתנתק ממה שהם עשו, כדי למצוא את עצמי, אני כותבת דברים אלו. בעצם, ההורים  שיש לי היום הם לא ההורים שהיו לי אז.

באהבה (גם לאמא ואבא)
אביבית

למי להקשיב? להורינו או לילדינו? חלק מ"הורות כמעשה ניסים" של שי אור + תובנה

אני אתחיל בציטוט מהספר המומלץ מאוד "הורות כמעשה ניסים" שכתב שי אור.
מתוך עמוד 208 : למי להקשיב - להורינו או לילדינו?
"
בכל תהליך של ריפוי וצמיחה יש גם פרידה.
כשאנחנו מבקשים לרפא את ההורות שלנו, כשאנחנו מבקשים "לנקות את הראש", כך שנוכל להקשיב לילדינו הקשבה צלולה, אנו מקבלים עוד ועוד הזדמנויות להיפרד מ"רעשי רקע" מיותרים, כאלה שלא מאפשרים לשמוע.
לפעמים הפרידה נראית קשה, לפעמים גם בלתי אפשרית.
אלה החדשות ה"רעות".
החדשות הטובות הן שברור לגמרי מאיפה מגיעים ה"רעשים" האלה וממי אנחנו אמורים להיפרד.
מאמא ואבא. מההורים שלנו.
אני משתמש בכינוי "פקק" לכל מה שחוסם את זרימת האהבה בינינו לבין ילדינו.
ופה מדובר אולי בפקק הגדול מכולם,
פקק שמאפיין את תרבות "הילדים המגודלים" שבה אנו חיים.
כמו השעון העתיק של סבא, מועבר הפקק הזה מדור לדור ומונע מילדים לגדול,
להיפרד מהוריהם ולצאת לעולם.
הגרעין המוצק של הפקק הוא מחשבה אחת, רעיון אחד:
 ילד אמור להיות נאמן להוריו יותר מאשר לעצמו.

הרעיון הזה, שמשמש למעשה כאמונת יסוד תרבותית, משאיר אותנו ילדים גם הרבה אחרי שגופנו צמח וגדל.
הוא לא מאפשר לנו - כל עוד אנו דבקים בו - לחיות כמבוגרים.
בגללו למעשה נמנעת מאיתנו האפשרות ליצור לעצמנו ולילדינו עולם שנבנה סביבנו,
סביב הבחירות החופשיות והמדויקות שלנו.
זהו פקק אוניברסלי שמאחד סביבו את כולם.
הוא משותף לתרבויות שבכל דבר אחר נבדלות לחלוטין זו מזו....
כמו האוויר שכולנו נושמים, כך הרעיון הזה וכל נגזרותיו מזינים את כולנו כבר אלפי שנים.
אם אנחנו עשירים, מוצלחים ונערצים,
או עניים ממורמרים ובודדים - האנרגיה העצומה שמושקעת בלהמשיך ולקיים בכל מחיר את הנאמנות להורינו,
משאירה אותנו מחוברים לחבל הטבור המחשבתי של אמא ואבא,
ובעצם מאפשרת לנו להישאר במהותנו- למרות התפתחויות מופלאות בתחומים אחרים - ילדים שלא קיבלו מה שביקשו מהוריהם, ולהמשיך את השושלת, לגדל בעצמנו דור ועוד דור של ילדים - שלא מקבלים - משלנו.
"
[שי אור : הורות כמעשה ניסים. מומלץ בחום רב מאוד]

קראתי את זה היום והתרגשתי.
כמה נכון!
כמה פעמים בתוכי אני פוגשת מישהי שאומרת את מה שאמא שלה אמרה לפני שנים.
אמא שלי השתנתה והתפתחה המון. יש דברים שאני אומרת שאולי פעם נאמרו אבל עכשיו לא היית שומע אותם מאמא שלי בכלל. וכל עוד אני נאמנה לאז, אני לא נאמנה למי שאני היום.
אני יודעת שזה מאוד קשה לתפוס את זה. יש בתוכנו משהו שעדיין מסור להורים שקשה לו עם מה כתוב פה.
יצא לי כבר לדבר על זה הערב עם חברים , וראיתי עד כמה זה קשה.
כי רגע, מה זה אומר?
זה לא אומר להתנתק מההורים ברמה של : לא לדבר איתם, או לא להיפגש איתם.
עבורי זה אומר שאני שמה לב מי מדבר בתוכי עכשיו: אביבית או אמא שלי .
זה אומר שאני מסתכלת האם מה שאני עושה עכשיו הוא משהו מרחיב ואוהב. או משהו מצמצם , ומכווץ ומתכחש לעצמי ולמי שאני עכשיו.

תכתבו לי מה אתם חושבים? איפה זה פוגש אותך?
באהבה
אביבית

שיעור ראשון - קורס הכשרת מטפלים של שי אור - קפיצה למים

השבוע הייתי בשיעור הראשון של קורס הכשרת המטפלים של שי אור (שכתב את הספר הגאוני : הורות כמעשה ניסים).
כבר סיפרתי למה אני רוצה ללמוד בקורס הזה בפוסט הקודם .

ואחרי כל ההקדמה הזו, מה היה השבוע?
השבוע אצל שי עשינו התנגשות חזיתית באחת התבניות הכי חזקות של התרבות שלנו. יש לתבנית הזו הרבה שמות: "אין הנחתום מעיד על עיסתו", "לא התפקיד שלי להגיד מי אני" וכו'. תפיסה הזוייה לפיה מי שיטפל ויעריך את הערך שלי הם אחרים. מה ההגיון?
ילדים בתרבות שלנו לומדים שגאווה היא לא רצויה (אפילו שלי למדו את זה פעם), ואפילו בזויה.
אבל בעולם המבוגרים האחראים - תפקידי להגיד מי אני. לא רק לחשוב על זה , או לשאוף להיות משהו (לשאוף זו דרך ממש טובה לא להגיע לזה, זה תמיד להיות בדרך). הבגרות האמיתית היא להעיז להכיר בגדולה המולדת שלי (אני קוראת מה שאני כותבת וזה עדיין לא קל לעיכול, ואם גם לך זה מרגיש ככה, זה רק מראה כמה ההטבעה של התבנית הזו חזקה בך. אני מזמינה לראות את זה ולבדוק איך אפשר בלי, האם אפשר בלי, ומי את/ה בלי).
הבגרות היא להבין שלא נולדתי טיוטא - מן ניסוי של מה יכול לצאת מהגוש חסר התועלת הזה. נולדתי "הדבר". ואני מעיזה להכיר בזה, להיות את זה. כי כמו שכולנו כבר יודעים: את החוויה שלנו קובעת ההתייחסות.
הדבר הזה - הוא מה שאני. וככזה הוא בלתי ניתן להשוואה.
אם אני מסתכלת על עצמי כעל "מישהי בדרך" , "בהתפתחות" .... זה משאיר בתוכי את האשליה שצריך להתקדם ולהשתפר כי ככה כמו שאני עכשיו זה לא מספיק טוב. העניין הוא שאני כבר אני, ואף אחד לא יכול ללמד אותי להיות אני.
כילדה בתרבות שלנו, למדתי לותר על המקום שמרגיש ראויה להיות מדהימה (גם את?), שראויה לעוף על עצמה (גם את?)
ילדים נולדים ראויים לקבוע את הערך שלהם. והם קובעים מי הם ומה הם מרגישים בכל רגע. הם יודעים בתוכם למה משתלם בטירוף להיות איתם. כמובן שהחינוך והתרבות שלנו מנוון את זה. אבל למה בעצם?

אני יודעת שחלק ממי שיקרא את הפוסט הזה לא יבין מה אני רוצה. ויחשוב שלהיות צנוע זה ממש טוב. ויש בי חלק שרוצה להתווכח, לתת טיעונים ולהוכיח שאני צודקת. אבל, יש לי תחושה שזה ממש לא העניין. שזה ממש לא יעזור. כי כדי לשחרר את המקום שחייב להיות צנוע ולא להתגאות, צריך הרבה מעבר לדיון שכלתני. צריך מוכנות ללכת למקום חדש, לא מוכר ואפילו מפחיד. בו כל אדם חיי את עצמו בעוצמות הכי גבוהות שלו. וזה ממש מפחיד. וזה ממש שווה כל רגע.
אז... עזבו אותכם מהויכוח. רק תסתכלו על המקום שלכם שמתנגד לזה.

במהלך השיעור נערך "טקס פתיחת הבסטות המסורתי" בו כל אחד מאיתנו סיפר "מה יש לי לתת שהוא רק שלי" הרעיון הוא לכתוב בנדיבות: מה אני נותן בעולם. לכתוב בנדיבות על עצמי.
זה לא פשוט!
זה לעוף על עצמך מול 18 אנשים!
אבל עשיתי את זה. ואחרי שעשיתי את זה, אני עושה את זה לפני מיליונים (פוטנציאלים).
אז הנה הרשימה שלי, היא לא מלאה, אבל לעכשיו היא בסדר גמור. מרגיש לי שלפרסם אותה יהיה ללכת על הקצה ואז לקפוץ לתהום (ואז לעוף כי אין באמת תהום, זו אשליה).
מוכנים?

1. אני גמישה מחשבתית ברמות גבוהות: אני שוברת תבניות, עושה מה שלא נעשה ועפה על זה בלב שלם (ומה שתקראו פה זו העדות הכי טובה לזה).
2. אני אוהבת אנשים: משמח אותי ומלהיב אותי לפגוש אנשים. כשאני פוגשת אנשים אני באה למפגש ממקום של תמימות גדולה, תמימות אוהבת ומאמינה. או כמו שאני קוראת לזה לפעמים "באה בטוב".
3. יש לי הבנה עמוקה ובהירה של דברים שנמצאים בעומקים שרק מעטים מגיעים אליהם. מתוך הבהירות שיש לי באזורים האלו אני יכולה לתרגם ההבנות האלו למשהו שאפשר לתקשר, שקורא ומזמין אנשים.
4. אני יצירתית ברמות אדירות. אני יודעת להמציא דברים חדשים, לשלב דברים קיימים וליצור תבשיל מיוחד ונפלא שעוד לא נראה.
5. אני מבריקה! (תארו לעצמכם כמה קשה להגיד כזה דבר בפני אנשים, אפילו מול המראה קשה לי) המחשבה שלי מהירה ובהירה ומביאה דברים מורכבים למקום מובן.
6. יחד עם ההקשבה הגדולה למוח ולמה שיש לו להגיד אני יודעת להקשיב ללב שלי ולהביא ממנו פתרונות אחרים, פתרונות שבאים עם המון אהבה, וככאלה הם מאוד מרחיבים ופותחים - אפשרויות, הזדמנויות.
7. איתי אפשר לגלוש על גלי הרגשות. אני איתך על הגל, וגם כשהוא יורד. בהקשבה מלאה ובקבלה מלאה של כל מה שקורה בתהליך. אני מביאה מהבית גלשן מדהים ומלמדת כל אחד ואחת לבנות גלשן כזה משלו/ה.

יש לי כמובן עוד המון מה להוסיף, אבל נסתפק בזה כרגע.
אם משהו שאמרתי כאן קורא, קורץ, מסקרן, לצורך ההתנסות המעשית בקורס אני מחפשת א/נשים שרוצים ליווי ותמיכה או משפחות שילדיהם מדברים איתם בשפת הקשיים. אני אשמח לתרגם.

באהבה
אביבית

אני הולכת ללמוד אצל שי אור - קורס מטפלים - אנושיות מרפאת

אני הולכת ללמוד בקורס הכשרת המטפלים של שי אור (שכתב את הספר הגאוני : הורות כמעשה ניסים).
אם אתם שואלות את עצמכן: למה החלטת ללכת לקורס הזה?
תשובתי היא : כי כשקראתי את הספר הזה הבנתי המון דברים על החיים שלי, על מודעות, על ההורות שלי. הספר הזה לקח אותי למסע מופלא לתוך עצמי. ואז הרגשתי שאני רוצה להעמיק, ולהשתמש בידע המדהים הזה כדי לעשות שינוי.
שי אומר שהוא לא מלמד טכניקה. שמה שהוא מלמד זו "אנושיות מרפאת". הרגשתי שזה כל כך נכון.
בתחום הטיפולים האלטרנטיביים כשאנשים מחפשים מטפל לעיתים קרובות הם מחפשים מישהו/י שמשתמש בשיטה שהם שמעו עליה שהיא עובדת. הרבה פעמים כשאני מספרת על חברים שלי שהם מטפלים , השאלה הראשונה שאני נשאלת היא "באיזו שיטה הוא/היא משתמש/ת?".
החיפוש אחר השיטה, הופך את המטפל לאיזשהו כלי, כמו נער שליח. שמביא את השיטה לחיי ובכך פותר את בעיותיי.
האמת היא שאפשר להיות אצל שני מטפלים שמשתמשים באותו הכלי ולקבל חוויה שונה לגמרי, וכמובן גם תוצאות שונות לגמרי.
אז אנחנו רק כלי?
התשובה שלי היא לא. מה שחשוב הוא האדם שמאחורי הכלי. ולכן כל כך התחברתי ל"אנושיות מרפאת". עזבו אותכם משיטות וטכניקות. אנחנו לא טכנאים. אנחנו אנשים.

אני מחפשת א/נשים ומשפחות שמעוניינים בליווי.
אם זה מתאים לך, אני ב054-3131971