בוא, כמו שאתה (חופש הביטוי 2)

ארוחת ערב שגרתית, הילדים מבקשים לשמוע את הדיסק (הנפלא) של "מקום טוב לגדול"
ופתאום מגיע השיר "בוא כמו שאתה" (קרדיט מדהים לאברהם טל).
אני מסתכלת על גילי המדהימה הזו מקשיבה למילים,
אני מקשיבה איתה:

"
מוכנים! כן

בוא כמו שאתה
בוא כמו שאתה
תהיה מה שטוב בשבילך

ותהיה גדול
ותיתן הכל
גם אם נראה לך שאתה לא יכול

אז בוא כמו שאתה
בוא כמו שאתה
תהיה מה שטוב בשבילך

אז בוא כמו שאתה
"

ואז גילי מסתכלת עלי בעיניים הגדולות האלה ושואלת אותי: "אמא, מה זה אומר 'ותיתן הכל?' ".
אני מסתכלת עליה, הלב שלי מתמלא באהבה מהשאלה החכמה שלה.
איך יש לה תזמון מדהים ומדוייק כזה, הרי היא לא יודעת על מה אני ויריב המטפל שלי דיברנו היום.
ואז אני מסבירה לה, מה שהבנתי היום בסשן שלי איתו:
כשהוא אומר בוא, אני מבינה את זה כ-להתבטא.
הוא מדבר כאן על זה שכשאת באה (מתבטאת), תעשי את זה כמו שאת. בדיוק כמו שאת.
תהיי מה שטוב בשבילך בלי לחשוב מה טוב לאנשים אחרים.
ותהיי גדולה ומדהימה בדיוק כמו שאת באותו רגע,
ותיתני את כל כולך, זאת אומרת תבטאי את כל מי שאת ומה שאת עכשיו.
לדוגמא בהצגה של הכיתה שלך, כשאת מופיעה:
אם מי שאת באותו רגע זה מישהי ששרה גבוה וחזק, זה מה שתיתני מעצמך.
אם מי שאת באותו רגע זה מישהי שעצובה ומתאים לה לשיר חלש ושקט, תשירי ככה.

פשוט תרגישי בלב מה שאת מרגישה ומה שאת רוצה. בלי להסתיר דברים שאת מפחדת שלא יאהבו.
ככה את יכולה לבוא כמו שאת.
ואותי ממש ישמח לראות אותך כשאת באה כמו שאת.
כמו שבמסיבה של דניאל הוא לא רקד כי היה לו יותר מידי רעש והתחבקנו המון כי ככה הוא בא במסיבת הסיום שלו.

כשהסברתי לה את זה, הרגשתי שגם אני קיבלתי הזמנה:

 לבוא כמו שאני,
להיות מה שטוב בשבילי,
ולהיות גדולה,
ולתת את כל כולי,
גם אם נראה לי שאני לא יכולה (כי מה יגידו....).

ומה איתך? את באה? אתה בא?
איך זה יהיה לחיות בעולם בו(א) אנשים באמת מבטאים את מי שהם באותו רגע בלי לחשוש איך יתפס/יתקבל?
(יש הרבה אנשים שאני פוגשת שאני מרגישה שמה שהם מבטאים הוא רק קצה הקרחון של מי שהם)

מוכנים!

חופש הביטוי 1

אני ממש לא חווה חופש ביטוי בחיי כרגע.

על פניו יש פייסבוק ואני כותבת כל מה שבא לי,
על פניו יש חברים שלהם אני יכולה להגיד כל מה שבא לי,
על פניו יש אנשים שאני עובדת איתם שהם הכי מפותחים ומודעים ובאמת אפשר להגיד להם כל מה שבא לי.

היום היה לי סשן מדהים עם יריב המטפל שלי,
במהלך הסשן קלטתי שבעצם בתוכי יש קבוצה ענקית של מפקחים (פנימיים כמובן) שכל הזמן מפקחים על מה שאני אומרת:
האם זה נכון? האם זה מתנשא? האם זה מכיל? האם זה אוהב? האם...........?
יש המון בדיקות פנימיות כאלו.
לפעמים עד שכל הבדיקות נגמרות, מה שרציתי להגיד כבר לא רלוונטי.

זה ממש לא מרגיש כמו חופש ביטוי.

כשאני צוללת לעומק ופוגשת את המפקחים האלה,
אני פוגשת כל מיני קולות שפעם היו חיצוניים ופגעו בי מאוד והיום הם פנימיים.
את הקולות של ההורים שלי מהילדות שאומרים לי לדבר יותר לאט,
את הקול של המורה שאמר לי שאני אולי רוצה להשמע חכמה אבל כשמקשיבים שומעים שאני לא,
את הקול של המורה שלי שאמר לי שאני מתנשאת,
ועוד ועוד.
כשאמרו לי את הדברים האלו אני כל כך נפגעתי שכדי לא להיפגע מזה לעולם,
בחרתי לייצג את הקול הזה בתוכי ולבדוק את עצמי לפני שאני מדברת.
כמו חברה שמייצרת מוצר ומעבירה אותו תהליכי בקרת איכות לפני שהוא יוצא מהמפעל כדי שלקוחות לא יתלוננו.

זה ממש טוב שחברות עושות את זה.
אני לא רוצה לעשות את זה לעצמי.
כי מה שקורה בין הרגע בו עולה בי משהו שאני רוצה לבטא ועד שאני מוציאה אותו החוצה, זאת טחינה ענקית בראש.
מה היה קורה אם המבחן היחיד ל"יוצא החוצה או לא יוצא החוצה" יהיה איך הלב שלי מרגיש? האם זה מרגש אותי?

אני חושבת שזה חופש ביטוי.
חופש ביטוי של מי שאני באמת ומה שבאמת מרגש אותי.

* חלק מכם אולי הולכים עכשיו למחשבות על זה ש"אם כולם יחשבו ככה ויתנהגו ככה, מה יקרה".
יש לי הרבה תשובות לזה, והתשובה הראשונה שלי היא: אבל אנחנו לא מדברים על כולם, אנחנו מדברים עלי.
וכנראה גם על אנשים כמוני שמסתובבים עם פקחים.
אני לא חושבת שאני פוגענית ברמה כזו או אחרת, אפילו להיפך.
אז כשמסתכלים בעיניים שלי, רואים שלגבי זה ממש נכון.
יש אנשים שזה לא הדרך עבורם. זאת הדרך עבורי.


תתבטאו בחופשיות :-)

האם לדלאי למה יש טלויזיה בכבלים?

היום שוחחתי עם חברה וכדרך אגב היא אמרה לי שהסיסמא של יס (הטלויזיה בכבלים) היא "יס - לא תפסיקו להרגיש".

פתאום קלטתי שמה שהם מוכרים זה "להרגיש". תאכל'ס, אם מדברים בשיווק על להדגיש ללקוח את התועלת המרכזית מהמוצר, אז מה שהם ממש שמים בחזית זה "להרגיש".
והם אפילו מבטיחים אותו נון-סטופ - לא נפסיק להרגיש.

וואו,
יש להם 183,000 לייקים בעמוד שלהם בפייסבוק,
ו580,000 לקוחות (לפי מה שהם כותבים).
רובם רוצים להרגיש.

אני חושבת שזה נפלא - המון אנשים רוצים להרגיש.
[בטוח יש עוד אנשים שרוצים להרגיש, ואיכשהו מוצאים את זה במקום אחר].

על הדלאי למה אומרים שהוא ממש נותן לרגשות לזרום. שהוא יכול ברגע אחד לבכות אחרי שמישהו סיפר לו משהו עצוב, ברגע אחר לצחוק כשסיפרו לו בדיחה. שאין לו משיכה או רתיעה מרגש כזה או אחר. הוא פשוט נותן להם להיות.

מה אתם אומרים, לדלאי למה יש טלויזיה בכבלים?
(לא נראה לי שיש לו יס, יש לו חיים).

אני ממש רוצה להרגיש.
יש הרבה סיטואציות בהן אני מרגישה מנותקת מהרגש שלי.
לפני שבועיים עשיתי בדיקה שגרתית של אולטרא-סאונד שד
(סבתא שלי אביבה ז"ל נפטרה בגלל סרטן שד ששלח גרורות לריאות כשאמא שלי היתה בתחילת ההריון איתי)
בפנים, רעדתי מפחד. הסרט שראיתי היה מפחיד מאוד.
מבחוץ, הייתי עניינית לגמרי. משתפת פעולה עם הטכנאית, הקול שלי היה נוקשה,
ורק גוש קטן בגרון רמז למה שבאמת קורה בפנים.

כשמורדי סבל פה בבית ובבית החולים מכאבי תופת בכיס המרה שלו,
בפנים הייתי נורא עצובה, כאב לי נורא יחד איתו.
מבחוץ - תפקדתי, עשיתי מה שצריך, כאילו הכאב הזה לא קשור אלי. רק אותו גוש בגרון הזכיר לי מה קורה באמת.

ועם הילדים זה בכלל קורה המון. כי כשמשהו קורה איתם, אני המבוגר האחראי שצריך להמשיך לתפקד פה.
לא לפגוע בהם או בילדות שלהם.

יש המון סיטואציות של ניתוק,
הבוקר ראיתי אבא שמשאיר את הבן שלו בוכה בגן.
אני בטוחה שהלב שלו שמלא אהבה לילד הזה מרגיש משהו כשהבן שלו בוכה וקורא "אבא, אבא, אל תלך",
אבל הוא לא מרגיש את זה כשהוא ממהר עכשיו לעבודה. יש לו משימה.

הלוואי שזה היה כל כך פשוט באמת:
טלויזיה בכבלים כפתרון מופלא למי שרוצה להרגיש. יש שם רגש מבוקר. אני יכולה לבחור.
אם אני רוצה להרגיש שמחה - אפתח את ערוץ הקומדיות.
אם אני רוצה לפחד - יש ערוץ עם סרטים וסדרות מפחידות.
אם אני רוצה להיות עצובה - יש ערוץ לדרמה.
יש עכשיו אפילו מלא סדרות סקסיות כאלה למקרה שאני מרגישה ממש לא סקסית היום.
...
והכל ממש תחת שליטה.
בניגוד לחיים, אם פותחים ערוץ מסויים, מקבלים בדיוק מה שבחרתי.
לא כמו ילד שהולכים איתו למסיבת סיום של הגן (כדי להרגיש שמחה וגאווה) ואז כשנמצאים שם הוא בכלל לא משתתף ואפילו בוכה ואז מרגישים עצב וכעס במקום. זה ממש לא צפוי.
כמו בצבעי מים של "ילד טוב" - אין עירבוב בין הצבעים כי הוא מקפיד לשטוף את המכחול בין צבע לצבע.

להרגיש רגשות שבאים באופן בלתי צפוי ולתת להם להיות זה דבר ממש לא פופולארי בתרבות שלנו.
לפעמים החברה משדרת שנראה שהיה עדיף אם אפשר היה לקבוע שעה מראש לרגש מסויים ואז אם מתאים אז פותחים את המקלט ומתחברים לרגש ואם לא, אז לא. זה כל כך עצוב כמה שזה מנותק ותעשייתי.

אם מישהו מסתובב עצוב, שואלים אותו למה הוא עצוב ומנסים לעודד אותו במקום פשוט לתת לו להיות בעצב.
גם הפחד זוכה ליחס דומה. כשאנחנו כועסים אנחנו נתפסים כמסוכנים, בלתי צפויים או אפילו אלימים.
ואם מישהו ממש שמח שואלים אותו מה הוא לקח, או אומרים שהוא לא מבין מהחיים שלו.

אבל אם הרגש קורה כתוצאה מסדרה בטלויזיה, זה כמובן בסדר. הרי על זה שילמנו - "לא תפסיקו להרגיש".

אני ממש רוצה להרגיש. לתת לרגשות שלי מקום.
ואני מרגישה שהגוש בגרון הוא המקום להתחיל ממנו.
כי הוא רומז לי מה קורה בתוכי באמת עכשיו.
ומכאן מתחילה הקשבה, לרגשות בגוף במקום למחשבות בראש.
הקשבה היא אקט של אהבה. להיות נוכחות אוהבת עבורי ועבור כל מי שיקר לי זה להקשיב לו.
החלק הנפלא פה שזה יותר זול מטלויזיה בכבלים. ואפילו מרגישים יותר חיים.

מה שאני מרגישה עכשיו זה פחד שהפוסט הזה לא טוב
אני אלך לפחד עכשיו (ממש להרגיש את הפחד במקום כל הזמן לרענן את הדף ולראות כמה קראו אותו)
באהבה
אביבית

החופש השישי

ארוחת צהרים שגרתית בבית שלנו. הכל כרגיל ואז אורי שואל אותי אם יש לנו גם עין במצח. אני לרגע נבהלת, יכול להיות שבגלל שיש לו אמא (נגיד את זה בעדינות) שעוסקת בעולמות הרוח, הוא שמע את אחד הדברים ואימץ אותו...

הבהלה הזו עוברת מהר כשאני מסתכלת לו בעיניים ומרגישה את האהבה הענקית שלי אליו. אני מחליטה להוריד את כל התוויות והתרחישים ופשוט להקשיב לו (אני נזכרת, הקשבה זה אקט של אהבה).
לא עניתי לשאלה שלו, רק שאלתי אם הוא מרגיש שיש לו עין במצח. הוא ענה שכן ואז התפתחה בינינו שיחה שלמה על מה שהוא רואה בעין הזאת. הגענו עד כוכב רחוק בו חיים חיישנים כחולים (הם כמו אנשים רק בלי עיניים ועם אנטנה על הראש) ש וכוכב חיישניות ורודות ואורי ממש הראה לי איך הם רוקדים ביחד ותיאר לי איך נראה המקום בו הם רוקדים.

 במהלך הזמן הזה בו הוא מספר לי אני ממש מתלהבת מהדמיון המופלא שלו.
והקסם שבזכותו העיניים שלו נצצו הוא שהייתי איתו שם יחד.

 רגע אחד עלה בי קול שאמר לי להגיד לו ׳אוריקי, אתה זוכר שזה רק דמיון ורק בכאילו׳.
ואז הסתכלתי שוב בעיניים המבריקות האלו וקלטתי שזה פשוט יסגור את המוזיקה במסיבת הדמיון החופשי הזו.

 רגע אחר עלה בי קול שאולי אני נותנת לו לעוף יותר מידי והוא יתחיל עם חברים דמיוניים וכו׳.
ואז הבנתי שזה כמו לשים אבן ענקית כדי לסתם את נביעת המים הצלולים במעיין הדמיון השופע הזה.
הדמיון הנפלא הזה הוא משהו שממילא יש לאורי. השאלה מה אני בוחרת: להצטרף אליו ולרקוד איתו, ככה, ריקוד חופשי לאור השמש, כי הכל מותר. או שאני נבהלת, מפחדת מהשלכות עתידיות, שמה תוויות ומכניסה אותו לקונכיה (ועוד 30 שנה הוא יספר לפסיכולוגית איך אמא שלו.. wink emoticon ) . הדמיון שלו, חופש הדמיון שלו הוא דבר מדהים.
ראיתי שיש היום חוגים לפיתוח יצירתיות לילדים. לא צריך לפתח את זה באף חוג בתנאי מעבדה כשהנושא נבחר מראש. אפשר רק לחגוג את זה איתו.
הקסם שקרה ברגע הזה שגם אני קיבלתי הזמנה לחגוג את הדמיון והיצירתיות שלי. מזל שיש ילדים wink emoticon
מה שעוזר לי בסיטואציות האלה בהן אני נבהלת או שעולה קול שאומר לי להפסיק זה להסתכל לו בעיניים, להיזכר כמה אני אוהבת אותו, להיזכר מה אני רוצה לתת לו באמת - אהבה וזה כבר מרגיע אותי ומחזיר אותי לחגיגה איתו. תאכל'ס לחגיגת הקיום. שנ״צ ואני חוזרת למסיבה wink emoticon ביי

בבקשה תפסיק לבכות ותסביר לי מה קרה

מכירים את זה?
הילד ממרר בבכי, פולט הברות סתומות שממש קשה להבין,
אני רוצה לעזור לו, שלא יכאב לו,
אולי משהו נשך אותו ואני לא שמתי לב?
אולי נשברה לו הרגל?
אולי מישהו אמר לו משהו מעליב ואני רק אסביר לו....


כדי לעשות את כל אלה אני חייבת להבין מה הוא אומר.
וכדי שזה יקרה, הוא צריך להירגע.

הכל ממש הגיוני, נכון?
אבל, זה אוהב? האם הדרך הזו היא אוהבת כלפי הבן שלי?
מה נמצא באמת מאחורי מסך האהבה?
[שימו לב לפירוטכניקה]

~~~ א ~~~ ה ~~~~ ב ~~~ ה ~~~

רגע, בעצם מי שצריך להירגע זאת אני.
הבן שלי בוכה עכשיו.
ילדים הם טוטאליים. יש להם את הסגולה המדהימה הזו שכשהם מרגישים משהו הם רק ברגש.
(או במילים אחרות, אין להם ניתוק רגשי כמו שמבוגרים יכולים בקלות לעשות)
כולו בכי, הוא ה-בכי.

כשאני אומרת לו: חמוד שלי בבקשה תפסיק לבכות כדי שאבין מה קרה/מה אתה רוצה?...
אני בעצם מבקשת ממנו משהו שהוא לא יכול עכשיו. מבקשת ממנו להיות מה שהוא לא יכול להיות עכשיו.
(אם אי פעם מישהו אמר לכם: אל תהיה כל כך עצבני/ למה את מפחדת זה שום דבר / .... אתם יודעים איך זה מרגיש).

בעיניי אהבה לבן שלי זה לקבל את מי שאיתי עכשיו,
לא בגלל מי שהוא היה קודם,
או מי שהוא יהיה אחר כך,
אלא בגלל מי שהוא עכשיו.
להסכים להיות איתו גם כשהוא בכי בלתי מובן ובלתי מוסבר.

הוא מזמין אותי,
לשחרר את המקום הזה שרוצה להבין, שחייב לדעת,
לנשום, להרגע,
ולהרגיש,
להרגיש את חוסר האונים שלי, להרגיש את הכאב שלו ואת הכאב שלי שכואב לו.

בימים האחרונים אני מגלה יותר ויותר שככל שאני מסכימה להיות איתו בכאב ובבכי,
אני מרגישה אותו, יודעת מה קרה לו, למה הוא בוכה.
נמצאת איתו מעבר למילים ולהסברים.
מקשיבה לו, לא למילים שלו, אלא ללב שלו.

הילדים שלנו מזמינים אותנו למה שאנחנו כבר שכחנו - להרגיש בלי להבין.
להתבטא בלי להיות רהוט.
זה כל כך מדהים וכל כך מרפא.

אני רואה את זה בטיפולים כל הזמן: גבר שמספר שהוא לא בכה כבר כמה שנים.

למה? (בין היתר) כי לימדו אותנו בילדותנו שאם אנחנו רוצים להתבטא ולהיות מובנים - צריך להפסיק את הבכי.

בכי הוא נוכחות, הוא תנועה של ריפוי, של התחדשות, של עיבוד רגשי.
מותר לבכות ואפילו רצוי.
לא בחדרי חדרים, או אצל הפסיכולוג/מטפל... כי אז זה הופך את זה למשהו לא לגיטימי בחיים אלא רק בחדרי חדרים.
אפשר לבכות כשעצובים. לשחרר את הרצון להיות מובן והגיוני ולהתחבר לרגש שממילא קיים שם.
זה חופש, חופש אמיתי.

תודה שהקשבתם.
אני הולכת לבכות עכשיו
באהבה
אביבית

צניעות ודיעה קדומה

צניעות,  מה הקטע עם צניעות?
נכון הרבה פעמים כשמישהו מת אומרים עליו כמה הוא היה צנוע.

אתם יודעים מה נראה לי?
שכשהוא היה חי אמרו לו דברים כמו: למה אתה מתחבא. תספר קצת עליך. שידעו איזה מדהים אתה ב... ואולי גם הוא הרגיש שאף אחד לא רואה איזה מדהים הוא.
או שגרוע מזה, אין משהו אחר להגיד עליו כי מרוב שהוא היה צנוע, לא ידעו במה הוא טוב.

הצניעות נחשבת למשהו טוב. לתכונה רצויה.

אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לא להשוויץ.
אל תהיה שוויצר, לא ישארו לך חברים (זה משפט שאני שומע הרבה הורים אומרים לילדים).
אבל אם מסתכלים על ילד קטן. לפני שהסביבה מסבירה לו כמה חשוב להיות צנוע. אם קרה לו משהו משמח, הוא פשוט שמח. ברור לו שמגיע לו שמי שסביבו יחגוג איתו את מה שעושה לו טוב. וכדי שמי שאיתו ידע מה חוגגים עכשיו, הוא  יספר לו בהתלהבות ובשמחה מה הדבר המדהים הזה שכל כך מלהיב.
לנו כמבוגרים זה יראה כמו שוויץ. אבל זה בכלל לא מה שקורה כאן.
בחברה בה אנחנו חיים צריך מהר מהר להחביא את הילד השוויצר. ולהביא במקומו ילד צנוע, שיש לו מודעות עצמית והבנה שהוא לא ....

ככה אנחנו הבנו שחשוב להיות צנועים, וככה חלקנו מלמדים את הילדים.

הכל היה סבבה (חוץ מתחושה פנימית לא טובה, בעיקר של החמצה).
אממה
אני יודעת ממש בביטחון מלא שלכל אחד מאיתנו יש מתנה. אצל כל אחד היא אחרת.
אפילו לך!
ואין שום סיבה להצניע אותה!

ואם ניתן לצניעות הזו לשלוט כאן,
איך נדע מי הסנדלר הכי טוב (אם הוא לא יספר על עצמו ומה מגניב במה שהוא עושה)?
איך נדע איזה קורס הכי מתאים לנו אם המורה הצנוע יחכה בכיתה ולא יספר לנו...?
איך נדע מי המטפל המתאים אם הוא לא יספר על עצמו?
איך נדע מי האישה שעוסקת במתן בסתר למעון לנשים מוכות כשיהיו לנו בגדים להעביר לצדקה?

מרוב שזה לא לגיטימי לספר בגאווה מה אני עושה מדהים, או מה כיף לי, יוצא שיש אנשים שבגלל סיבות שונות נמאס להם והם שוברים את הכללים ומשוויצים. ואז, בגלל שעמוק בפנים הם יודעים שזה לא בסדר לעשות את זה, הם עושים את זה מוגזם לגמרי. אז זה נראה לא אותנטי (ואז אפילו אני מסכימה שהם הגזימו). אבל זה בא ממקום של חוסר לגיטימציה.

יש כאן טריק ידוע בנושא לספר על עצמך: אני לא אספר על עצמי, שאחרים ידברו עליי.
במצב הזה אני תלוי בחסדיהם של אחרים שידברו עליי. וגם אז, הם יספרו חוויה אישית.

אז למה שאני לא אדבר עליי? למה שאתה לא תדבר עליך? שאת לא תספרי מה מלהיב אותך בעצמך?

אההה , צניעות.

רגע, אבל למה להיות צנוע?
כדי לא להישאר לבד (אמא אמרה...).

אבל כשאני צנוע אני בעצם לבד.
או שהלכתי אחרי מישהו אחר שמרשה לעצמו ...
או שאני לא נותנת את המתנה שלי לעולם, מחביאה אותה ומעניקה רק למתי המעט ששמעו עליה איכשהו.
העיקר להיות צנוע.

יש עוד סיבה ממש טובה להיות צנוע: אם לא נהיה צנועים ומכירים במגבלות שלנו, לא נתפתח ולא נלמד.
בעיניי אין שום קשר בין שני הדברים. תסתכלו על ילדים (שלא הטמיעו עדיין את רעיון הצניעות).
אני מסתכלת על דניאל בן ה3 שלי.
הוא בטוח שהוא מדהים (והוא באמת כזה).
הוא בטוח שבדיוק כמו שהוא ככה זה הכי טוב.
והוא כל הזמן לומד.
דווקא מתוך ההשלמה המדהימה שלו עם עצמו, בלי שום צניעות
(ראית פעם ילד בן 3 צנוע? רק כשהם גדלים ואנחנו מלמדים אותם לא להשוויץ הם הופכים לצנועים),
גורמת לו להיות לגמרי פתוח וללמוד המון ובכיף.
אני רוצה להתפתח ככה. כמו דניאל.
מתוך אהבה עצמית אמיתית ואמונה בערך שלי. ההשתפרות כבר תקרה מעצמה.
כי אני יצור לומד. זה הטבע שלי.

מי שרוצה יכול להמשיך לשבת לבד בחושך ולחכות שמישהו אחר ידבר עליו, העיקר להשתפר ולהישאר צנוע.
אני נוטשת את הצניעות.
אני מתחברת ומאפשרת לאיכויות שבי לזהור.
זה חופש אמיתי! זאת החירות - להיות מי שאני בלי להסתיר דבר כדי שזה לא יפריע למישהו.

ויש גם בונוס: אם אני לגמרי נותנת לאיכויות שבי לזהור, אם אני נותנת לדברים שמגניבים אותי ביטוי, אז כל מי שהדברים האלה מגניבים גם אותו, יכול לשמוע את זה ולהתקרב אלי. ומי שזה עושה לו רע, יכול להתרחק.
אם השגתי עבודה ממש מגניבה והיא מביאה לי אושר, אני יכולה לחגוג את זה, להתלהב מזה. אם למישהו מחברי זה גורם לתסכול ומרירות, עדיף שלא יהיה לידי, כי זה מה שאני רוצה לחגוג עכשיו. זה לא בא על חשבון אף אחד. וכך אני אמשוך סביבי אנשים שרוצים לחגוג בדיוק אותו דבר.
אין דבר יותר הגיוני מזה.

אני הפכתי את הנושא הזה של לזהור את האור שאני לפרנסה.
זה מה שאני עוזרת לא/נשים לעשות - לצאת לאור.
אבל לעשות בצורה מאוזנת. מתוך הקשבה פנימית למה שנובע מבפנים.
ואפילו להתפרנס מזה כעיסוק ראשי ולא כתחביב נחמד.

באהבה
אביבית

להפסיק לחפש! להתחיל לחיות!

מכירים את הקול הפנימי הזה, שכל הזמן מחפש מה לא בסדר בי/במה שאני עושה/במה שאני לא עושה/.... 

הוא לא קול חזק, הוא מן קול לוחש ומזנב. 

קול שבכל סיטואציה מספר לי מה עשיתי לא בסדר, ואפילו מזהיר אותי מההשלכות.

אני לא יודעת ממתי הקול הזה איתי, מרגיש שהוא היה שם תמיד.

במבט מרחוק אני נזכרת שאפילו כשקיבלתי 120 (מתוך 100) במבחן בפיזיקה 2מ בטכניון, לא באמת חשבתי שאני תותחית בפיזיקה אלא סיפרתי לעצמי שהיתה טעות במבחן, שעשו אותו קל מידי ולא שאלו על מה שלא ידעתי, אז הרגשתי שלא באמת הגיע לי.

שנים נתתי לזה את הכותרת "פרפקציוניזם". זה היה נראה לי דווקא לא כל כך נורא. 

הרי פרפקציוניסטית היא מי ששואפת גבוה, מתאמצת ומגיעה להישגים, נכון?

לא, 

זה תלוי למה קוראים הישג.

פעם חשבתי שהישג זה ציון מעולה במבחן, לקבל פרס של מצטיין נשיא כל סמסטר בטכניון, שהבוס שלי נותן לי ציון מדהים בחוות הדעת השנתית, וכו'

ההישגים האלו, מדהימים ככל שיהיו, לא עשו אותי מאושרת. ויש לי רקורד מטורף של הישגים כאלו.

בדרך להישגים האלו, הרגשתי מתח, הרגשתי לבד, היה לי קשה. 

אבל מי לא רוצה להשיג הישגים?

[שלא יובן לא נכון, אני בעד הישגים, השאלה היא מה קורה בדרך לשם].

העניין הוא, שאני חשבתי שכדי להשיג הישגים צריך כל הזמן לחפש מה לא בסדר. ככה אפשר להשתפר.

העניין הוא שביליתי את 30 השנה האחרונות בנסיון שיפור מתמיד. בחיפוש מתמשך אחרי מה לא בסדר בי.

באג קטן בתוכנית - זה לא הפך אותי למאושרת יותר בכלל.

עכשיו אני מתחילה להיפגש עם המקומות האלה בטיפול שלי. ואתמול בטיפול פורץ דרך התגלה שבעצם בחוויה הפנימית שלי בכל תחום, שבכל מקום אליו אפנה - משהו אני עושה לא בסדר.

תמיד אני מוצאת משהו.
אחרים הם מושלמים כמובן.
אפילו מול המטפל שלי אני מרגישה שאני לא מטופלת מספיק טובה.

בעצם אני מסתובבת בעולם עם תחושה שיש בי משהו לא בסדר. ואז העיסוק התמידי שלי הוא למצוא אותו בעומק, למצוא דרך לשנות ולתקן אותו, ואז... אז אוכל להינות, להיות...

המטפל שלי שאל אותי אתמול אם כבר מצאתי את הדבר הזה, המשהו המקולקל שבי.

התשובה שלי היתה שלא. אבל אני מחפשת.

ואז הוא אמר לי: "אין כזה דבר! הכל בסדר בך! את יכולה להפסיק לחפש."

האמת, הסתכלתי עליו ולא האמנתי לו. לרגע זילזלתי באיש המבריק הזה. קול פנימי אמר לי בתוכי: 'הוא טועה, הוא לא רואה'. אמרתי לו שאני לא מאמינה לו. 

"כבר 30 שנה את מחפשת ועדיין לא מצאת, את לא חושבת שזה אומר משהו?" הוא שאל אותי.

סדק של ספק נגלה בחומת ה"משהו עמוק אצלי לא בסדר".

בואו ניקח 30 שנים אחורה:

בילדות היו לי בעיות במוטוריקה עדינה ודיסגרפיה שהפריעו לי בעיקר בכיתה אבל גם במקומות אחרים, המסר מהסביבה שקיבלתי כל הזמן זה - את צריכה להשתדל יותר ואז זה יצליח לך. 

ואני כל כך השתדלתי. השתדלתי עד כאב, עד בכי. אבל בגלל הבעיות האובייקטיביות שהיו לי, לא הצלחתי.

ואז שוב אמרו לי - תשתדלי יותר. אל תוותרי לעצמך. את כל כך חכמה, אם רק תשתדלי...

האמונה שהתעצבה בתוכי היא שכנראה משהו עמוק אצלי לא בסדר. כי אם מי שמשתדל מצליח, ואני משתדלת ולא מצליחה. בכלל לא קרובה להצלחה. משהו אצלי עמוק עמוק לא בסדר.

זה גורם לי לבכות שוב ושוב כשאני פוגשת את זה.

מאז אני במסע - לתיקון המשהו הדפוק הזה. מסע צלב שבו אני זו שנצלבת, כל הזמן.

ואז פתאום בא האיש הזה, (שהוא מדהים, אגב), ואומר לי שאין מה לתקן.

שומט את הקרקע מתחת למסע החיים שלי.

אני בוחרת מחדש. 

אני בוחרת לחבק את הילדה בתוכי שמרגישה שמשהו בה לא בסדר.

ואני בוחרת להתבגר לאישה שחיה את חייה במלאות. כי מותר לה. כי הכל ממש ממש מעולה אצלה.

ואז, אפשר להיות איתי באמת, אני יכולה להרפות, אני אפילו יכולה להינות. 

כי מגיע לי.

ומה איתך?

** הפוסט הזה הוא מאוד חושפני. חשבתי מיליון פעמים לפני שכתבתי אותו. 

     והחלטתי לכתוב אותו כי אני פוגשת המון אנשים שגם הם מסתירים בנחישות רבה אותו דבר.

     כל אחד בדרך אחרת, אבל התוצאה היא אותה אומללות.

     אני מזמינה אותכם לבחור מחדש איתי.

     צרו קשר אם אתם רוצים סימני דרך.

בהמון אהבה

אביבית

אני כאן

אני כאן!
יש אתר http://avivitber.wix.com/ab-me, 
הנר דולק, החדר מוכן, אני מוכנה.
כבר כמה זמן שאני מחכה, 
מחכה לרגע המתאים ביותר,
ליום הכי נכון - לצאת לאור.
אין מה לחכות יותר. אני כאן.


רואה את האצטרובלים הקטנטנים בתמונה?
אפילו שהם נראים עכשיו הכי קטנטנים, 
עדיין אין להם צנוברים בפנים,
הם עץ גדול בהתהוות.
אולי זה לא נראה כך עכשיו, אבל אם יקבלו אהבה, מים ואדמה, 
יגדלו לעץ ענק. 
עץ שיכול לצמוח אפילו במקומות הקשים ביותר. למצוא הזנה.

אני כאן לכל מי שרוצה לצמוח,
לכל מי שרוצה ליצור שינוי במקום שיש בו קושי,
לכל מי שרוצה התחדשות,
למי שרוצה להתפתח אפילו אם לא ברור לאן.

יש לי הרבה כלים לריפוי, להתחדשות ולשינוי באמתחתי, 
אבל כלים זה לא הכל,
אני מביאה את הלב יחד עם בהירות מחשבה וידע עתיק שנגלה עכשיו מחדש. 

מזמינה אותך לבוא למפגש, 
אני כאן.

אביבית
מטפלת ומלוות צמיחה
http://avivitber.wix.com/ab-me

הבלוג שלי: http://kanlomdim.blogspot.co.il/

סודות של לקטים: מזון על מהטבע - חינם וזמין לכולם

ממש עכשיו בכל מקום בו יש אורנים שפורחים אפשר ללקט מזון על.
האבקנים של האורנים מלאים בויטמינים, מינרלים עשרות סוגי אנזימים והרבה חלבון (כל חומצות האמינו).
.
בניגוד לצמחים אחרים שמסתמכים על האבקה בעזרת בעלי חיים, האורנים סומכים על הרוח wink emoticon ומפיצים את אבקניהם באוויר. אפשר פשוט לאסוף את האבקנים כמו שרואים בתמונות שאני אספתי.
.
מה עושים איתם?
אפשר למולל או לטחון במטחנת תבלינים ואז לשים על מאכלים טריים כמו סלטים או להוסיף לתבשילים.
רעיון מעולה וממש טעים(שגילתה לי יערה שחם) הוא אורז מלא עם חלב קוקוס ואבקני אורנים.
בכלל אם יש לכם ילד שלא רוצה לאכול חלבונים, אפשר פשוט להוסיף את האבקנים האלו לאוכל.
.

מה הטעם?
הטעם לא חזק. הם נותנים מן ארומה אורנית כזו.
.
תודה ללקטית העל יערה שחם ול Shimi Ref על המידע החשוב הזה.
.
http://mordy5.wix.com/likutiyar

לעזוב את התחנה

היום טיפלתי באישה מדהימה, נקרא לה לילי, שבקשת העזרה שלה היתה סביב התמודדות עם הבת שלה.

כשלילי סיפרה על הקושי שלה עם הבת שלה, היא תיארה מצב בו הבת שלה מאוד מכעיסה אותה, אבל בגלל קשיים איתן מתמודדת הבת היא בכלל לא יכולה לכעוס עליה.
התוצאה היא שכבה עבה של אשמה שמכסה על הר געש של כעס שמתפרץ לפעמים (מוכר למישהו?)
כשהיא דיברה על עצמה הרגשתי כאילו היא יושבת בתחנת האוטובוס ומחכה לאיזו לילי מושלמת שתגיע באוטובוס הקרוב.
לילי מושלמת שלא כועסת על הבת שלה ורק מבינה את הקשיים שלה.
לילי מושלמת שתמיד יודעת מה להגיד ומה לעשות.
לילי מושלמת שתבוא ותהיה האמא המושלמת שביתה מחכה לה.

לילי מחכה שם בתחנה כבר כמה שנים, והאוטובוס לא מגיע.
הלילי המושלמת הזו היא אשליה שהתרבות שלנו מתחזקת מאוד טוב.
הטלויזיה מלאה במושלמות כאלה, יש גם מלא גורואים להורות שממש יודעים...

הזמנתי את לילי להסכים לעזוב את תחנת האוטובוס, לוותר על ההמתנה ללילי המושלמת הזו.
בכל רגע של המתנה בתחנה הזו, לילי לא נמצאת שם עם הבת שלה,
אלא מעבירה זמן עד שתבוא המושלמת לה הבת שלה מחכה.
הבת שלה מחכה לאותה לילי שיושבת מולי עכשיו.
דמעות זלגו על פניה, והגיעה הקלה גדולה. ההמתנה נגמרה.

בכל רגע כזה בו אני מחכה לאיזו שלמות שתיכנס לחיי, אני לא נוכחת בחיים שלי שקורים ממש עכשיו. אני לא מסכימה לראות את היופי שכבר כאן.

אני ולילי עזבנו הבוקר את התחנה.
מה איתך?

אמא אני כבר גדול?

מאז יום רביעי דניאל (בן 3 וחצי) עסוק כל הזמן בלהיות גדול. הכל התחיל בביקור שלנו במיצג הבמבוקים הגדול. מותר לעלות עליו רק מגיל 6 ולכן דניאל נשאר למטה איתי ועם מורדי לסירוגין.

פתאום הוא הבין שהוא צעיר מאורי וגילי ויש דברים שהוא לא יכול לעשות.
כשהיינו שם היה לו קשה בדקות הראשונות. ואחרי שהיינו איתו בקושי, הוא נרגע. הייתי בטוחה שעברנו את זה.
אבל מאז, הוא כל הזמן בשאלה של כמה הוא גדול וכמה קטן.
עושה הכל כדי להיות גדול: הוא רוצה ללבוש את הבגדים של אורי, שואל אותנו כל הזמן אם הוא גדול, מדבר על זה עם האחים שלו...
היום היה שיא כשדניאל העייף התעקש ללבוש את המעיל של אורי ולא הסכים לנוח קצת באוטו בצהריים.
אני הרגשתי כמה דבר קטן שקרה במקרה גרם להתפכחות ענקית שלו למגבלה שלו כבן הצעיר במשפחה.
אני איתו בכאב שלו, הוא נשאר מחוץ למועדון, מחוץ לכיף.

מזדהה איתו כל כך. תמיד יש מועדון אקסקלוסיבי שאני נמצאת מחוץ לו.
תמיד אני פוגשת מישהו שהוא <השלם_את_החסר> ואני לא.
הוא מגניב כי הוא כזה.
ואני לא.
ואז אני מתאמצת בדרך כזו או אחרת כדי להיכנס.
יש מועדונים אליהם עדיין לא נכנסתי. (בעצם תמיד יהיו).
אבל הילדה שבי רוצה. רוצה להיות שייכת. להיות מהמגניבים.

בדיוק כמו דניאל,
שאם היה עולה על מתקן הבמבוקים היה מגלה שזה באמת לא מתאים לילדים בגיל 3 - קשה ללכת עליו, וקשה לאזן את הגוף.
כך גם אני, בסופו של דבר מבינה שהכניסה למועדון מצריכה כל כך הרבה מאמץ ושבעצם זה לא אני.
כמה מאמץ...
ואז אני משחררת, ותוך שבועיים מוצאת את המועדון החדש להתקבל אליו.

היום אחרי הדרמה עם דניאל הבנתי,
התנועה הזו של לעמוד מחוץ למועדון ולעשות משהו או להיות מישהי אחרת ממי שאני היא מאמץ מיותר.
למה? כי כנראה, מטאפורית, אני בת 3 וחצי. וזה לא משנה מה אני אעשה, אני לא אהיה בת 6 (כל עוד הזמן עובד לינארית).
להחליף בגדים, ללמוד משהו, לשכוח משהו... לא יעזור.
הדבר היחיד שיש לעשות הוא להיות במועדון הזה. לא בבאסה, לא מתוך ויתור, אלא מתוך החגיגה שאפשר לעשות רק פה.
רק כי במועדון הזה, המסיבה מתחילה כשאני נכנסת כל כולי. עם מי שאני היום.
נחשו מה, כולכם וכולכן מוזמנים ומוזמנות.
אין צורך בשום מאמץ כדי להיכנס.
רק אהבה, אהבה עצמית.
3>

דברים שלמדתי מהאביב

בימים האחרונים אני בחקירה בחיים שלי איך עושים הכל בפחות מאמץ.

המקום הטבעי לקחת את זה הוא להדרכות הליקוט שלי.
איך?
פשוט משחררים.
ביום שישי אני ומורדי קנינו ב2 חנויות אורגניות שונות את כל מה שהיה נראה לנו טרי וטוב.
אתמול בערב ישבנו על תפריט האביב שכולל פחות אוכל מבושל והרבה סלטים מעניינים שעושים שימוש במה שמלקטים עכשיו.

היום, הכל פשוט קרה בצורה מדהימה,
היתה קבוצה של אנשים מקסימים ששמחו להכין, לקחו יוזמה, ועפו על היצירתיות שלהם.
הכנו ביחד ואכלנו:
סלט עגבניות עם פרסיון
סלט עלי חוטמית זיפנית עם הפרחים שלה (ברוטב הסודי)
סלט סלק ופרחי חרדל
סלט קינואה עם תחתיות גדילנים וזרעי גדילן טריים (גם ממש בריא לניקוי הכבד), ועלי לקט ירוקים
תבשיל קארי מיוחד עם שורשי גדילן
וקינוח מעלי צבר

כן, הכנו גם פויקה ענק ואורז, אבל בהרבה פחות עבודה מ3 תבשילי הקדירה שאנחנו מכינים בדרך כלל (כדי שהקטניות יספיקו להתבשל אנחנו משרים הרבה מראש וביום הליקוט קמים מוקדם בבוקר, חותכים את הירקות ומעמידים את הסירים עוד לפני שמתחילים).

אז ממש למדתי - לשחרר - Less Is More - וקלילות גדולה פשוט נכנסה בדלת.

מבטיחה מתכונים בהמשך 

מי שרוצה לטעום מוזמן לבוא לאחד מהליקוטים הקרובים שלנו.

קיצור תולדות פולנייה והחשיבה החיובית

פעם הייתה כת שקוראים פולנייה היא לא הייתה במקום ספציפי, היא התקיימה בכל מיני בתים של אנשים.
האנשים האלה בפולניה חשבו שעצב זה רגש נפלא וגם פחד. וכל הרגשות האחרים הם כמובן פחות. אז לדוגמא אם מישהו היה עצוב זה היה נורמלי וטבעי. ודאגה, דאגה נחשבת רגש מקודש שמראה על אהבה.
אבל אם פתאום הוא היה שמח, זה היה נראה ממש נורא. זאת הייתה הפרה חמורה של כל מה שאנחנו מאמינים בו. הוא ממש לא רציני, זה גם מסוכן כי הוא עלול לעורר קינאה של אחרים, ואולי הוא בכלל שתה חשיש או משהו יותר גרוע... אוי וייזמיר.
טוב נחזיר אותו למוטב, נעליב, נפגע, נעציב, ואפילו ניתן לו לשמוע חדשות כך שיחזור חזרה עם הדמעות בעיניים (והזנב בין הרגליים).

זה לטובתו!!
ככה שנים חיו להם הפולנים.
בהתחלה היה נדמה שהפולנים באו ממדינה שקוראים לה פולניה. ורק מי שבא משם הוא כזה. ומהר מאוד הסתבר שבכל העולם יש להם שלוחות. היו אנשים ממרוקו, מספרד, מצרפת, מאיטליה ובעצם מכל מקום שהיו כאלה... אתם יודעים... פולנים.
האנשים האלה חיו להם בעצב ובפחד שנים. והם הרגישו מאוד נוח. וקיימו את הפולחן שלהם שכלל המון תלונות על כל דבר. והרבה בילוי אצל רופאים מסוגים שונים.
חלק מהילדים שלהם היו יוצאים החוצה וכאילו חיים חיים רגילים.
אבל ההורים שלהם תמיד דאגו להחזיר אותם הביתה לקרפאלך/קוסקוס/פסטה... של אמא שמכילה את החומר הידוע הזה שבזכותו הם תמיד אמרו לעצמם: ידעתי שאמא ואבא צדקו - אי אפשר באמת להיות מאושר בעולם הזה.
הרופאים האלה בדקו וראו שחברי הפולניה היו המון חולים, היתה להם תוחלת חיים קצרה וגם החיים האלה שהם חיו לא היו, איך להגיד, איכותיים כל כך (כי על שמחים אין על מה לדבר).
ואז התחילו לחקור את זה.
וגילו שבעצם יש קשר. בין הרגשות האלה: העצב והפחד לבין המצב הרפואי.
ומישהו העלה השערה שאולי אם הם ישמחו יותר, אז המצב הבריאותי ישתפר.
ניסו את זה, הייתה תקופה מטורפת של ניסויים בבני אדם וגילו שזה עובד. ונכתבו על זה המון ספרים, וקורסים, ומטפלים.
אז התחילה התנועה של החשיבה החיובית שחרה על דגלה את השמחה והצחוק. הם האמינו ששמחה זה מעולה. ולעומת זאת פחד זה נורא. כי מה שאתה מפחד ממנו מתגשם. ועצב זה ממש לא בריא. וכעס זה אלים. 

היו להם טקסים שלמים ומנהגים שלמים כדי לחגוג את האושר והשמחה.
הרבה מאוד מהפולנים עברו אליהם. כי הם רצו להירפא. הם רצו להשתנות ולא להיות כאלה...
וגם הילדים של הפולנים עברו לחשיבה חיובית כי הם רצו לעצמם עתיד טוב יותר.
ועד היום פעמיים בשנה יש פגישה טקסית בין הזרמים השונים.
לפגישות האלה קוראים ליל הסדר וערב ראש השנה.
שם כל צד מנסה בצורה אלגנטית להוכיח שהוא צודק.

תהנו מחר.
ו... תרשו לעצמכם להרגיש מה שאותנטי לכם בכל רגע. זה סימן שאתם לא בכת, אתם פשוט עצמאיים. פשוט מי שאתם.
-----------------------------------------------------------
בתמונות - יצירות של חברי הפולניה מכל העולם כפי שהן מוצגות עד היום במוזיאון ישראל w

לעשות לכעס מקום

ככל שאני יותר מעמיקה בעבודה עם גוף הרגש, כך יותר ויותר אני רואה את מה שקורה עם הילדים שלי אחרת לגמרי.
היום גילי ממש כעסה, האוהל שלה נהרס וזה ממש תיסכל אותה.
היא רצתה להרביץ ולהרוס.

התגובה הראשונית שלי היתה להסביר לה, להרגיע אותה... או במילים אחרות, במקום שהיא תחווה את הכעס בגוף, אני רציתי לקחת אותה איתי לראש.
זה המקום שממש נוח לי, שם "קל" לי לחוות כעס.

אבל היום בבוקר, פתאום נזכרתי במה Or Koren אמר אתמול בערב הקסום בבית קשת בו הייתי:
אם ניקח את הרגש לראש - נחשוב עליו, ננתח, נריץ שוב ושוב או נשכנע את עצמנו, לא יתאפשר שינוי (לפעמים אפילו נכנסים ללופ),
אבל ברגע שנפגוש אותו בגוף, השינוי קורה מעצמו.
בדיוק כמו זרע של צמח: אם נשאיר אותו באוויר - שום דבר לא יקרה.
ברגע שנשים אותו באדמה, שינוי יקרה.

ואז עצרתי את כל התנועה המחשבתית הזו שלי שרציתי להזמין אליה את גילי,
יצאתי עם כל הילדים החוצה,
ופשוט נתתי לגילי להביע את הכעס שלה. היא זרקה אבנים,
הרביצה לאדמה, פוררה גושי אדמה, תלשה עשבים שגדלו שם.
אני נשארתי שם. נוכחת איתה.
בסיום, היא נרגעה, חיבקה אותי.
אני הרגשתי שבלי מילים, הברית ביני לבינה התחזקה.
המסר שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו איתו הוא שמותר להביע כעס. זה בטוח להביע כעס. והכי חשוב: לא נשארים לבד כשמביעים כעס.

מה שלמדתי מהחרובה הגדולה

ימים של שינוי בחיי
ממש חילופי אנרגיות
בצל החרובה בכפר אוריה 

פתאום שמתי לב שבעצם היא צמחה פה כאשר הגזע שלה ממש מוגבל על ידי הסלעים הענקיים פה.
והיא עדיין ענקית.
בתחושה שלי אחת הסיבות שהיא הגיעה לגודל הזה היא שהסלעים האלה שמרו על צל בזמן שהיא נבטה ובשלבי הגידול הראשונים. ואולי גם עכשיו לפעמים הם שומרים על לחות וקור ואוגרים טל.

ממש מדבר על התהליך בתוכי,
צמיחה גדולה
ואז פתאום אני מרגישה את הסלעים מגבילים את הגזע שלי. ועדיין תומכים בתמיכה שלי.
חלק מהסלעים משתחררים
וחלק עוזרים לי לצמוח.
אולי כמו החרובה, עם חלק מהם אני אגדל תוך התאמה אליהם.

א ה ב ה ע צ מ י ת
החופש להיות מי שאני באמת
ז ה כ ל ה ס י פ ו ר

אני נושמת בשביל להיות אני

אני נושמת בשביל להיות אני!

היום במהלך סדנא נפלאה בה הייתי שדיברה על להרגיש חי. אחד התרגילים היה לנשום עמוק ולמצוא בתוכי למה אני נושמת. 
(כמה פעמים שאלתם את עצמכם את השאלה הזו באמת?)

כשהעמקתי להקשיב פנימה התשובה שעלתה היא "אני נושמת בשביל להיות אני". 
ואז התובנה:
אני נושמת בשביל שבכל נשימה אני אהיה אני,
אני אבין וארגיש מה זה אומר להיות אני.
הייתי כבר כל כך הרבה דברים אחרים שהם לא אני במשך כל כך הרבה זמן.

ועכשיו, עכשיו אני נושמת בשביל להיות אני.
וגם עכשיו
ועכשיו
ו...

קריצה קטנה מאלוהים

דניאל כבר 4 ימים רוצה רק אבא.
אני באה לחבק אותו והוא דוחף אותי ממנו ואומר לי "רק אבא". אפילו בבוקר כשהוא עדיין לא התעורר ואני נותנת לו נשיקה קטנה "רק אבא".
היום בבוקר ברגע משבר הוא בוכה, בלתי מובן, אפילו לעצמו, שבור לגמרי. אני רואה אותו שואל אותנו, ההורים שלו, "מותר לי להיות אבוד לגמרי בעולם הזה? אפשר להיות ביחד איתי כשאני בלתי מובן לגמרי?".
אני באה אליו לחבק אותו. והוא דוחף אותי "רק אבא".
זה כואב לי. ועדיין אני שמחה שהוא יכול להגיד לי את זה ולהביע את מה שנכון לו עכשיו.
ואז, אני באה לאסוף משהו מפרדס חנה ורואה סניף של Cantare שלא ראיתי קודם.

אני נזכרת בעוגיות הפרג האגדיות שהייתי אוכלת לפני ואחרי הלידה שלו ליד לניאדו.

נזכרת בתקופה הקסומה הזו איתו ומרגישה קריצה מאלוהים.

נזכרת במתנה שדניאל הביא לי כשהוא בא לעולם ובחר בי כאמא שלו.

ואז ה"רק אבא" כואב ואוהב. השתקפות של מה שקורה בתוכי עכשיו.

בוקר אור

הורות כמעשה ניסים... בשטח

כמה זה מדהים ש3 נשמות יפייפיות ומדהימות שהגיעו לעולם הזה ובחרו בי כמדריכה שלהן בעולם הזה.
הם בחרו בי כדי לשאול אותי שאלות כמו

"מה זה להיות בן/ת אדם בעולם הזה?" 

"איך חיים פה?" 

"למה אני ראוי/ה?"

ואז גם אם גילי זוחלת בתוך החול ומתמלאת במיץ עלי כותרת של פרגים,
התנועה המכווצת הזו שאומרת לה קומי ותפסיקי להתלכלך,
מתחלפת בפתיחה של הלב ושמחה על החקירה היסודית שהיא עושה של המרקמים והצבעים שבטבע סביבה.

ואז הלב נפתח ונזכר: מה היא באמת מבקשת ממני.

אתמול התחלתי את הקורס להורים "הורות כמעשה ניסים" של Shai Orr ו אורי אשכנזי שמזכיר שוב ושוב, למה באמת הילדים שלי מזמינים אותי - להרחיב את הלב ודרך השאלות שלהם, להרחיב את מי שאני.

בוקר אור smile emoticon

הסיפור (בתמונות) הבלתי אפשרי על התחפושת של גילי

בית ספר לשפות

היום אני ביום לימודים מיוחד - בו לומדים לדבר בשפת הרגשות.
הרגשות הם החוליה החסרה שמחברת בין הגוף הפיזי והנשמה.
כשלומדים לעבוד עם הרגשות באופן אותנטי

(מהגוף ולא מהראש, מהמחשבות, מהאמונות),

הרבה כלים נפתחים: 

כלים אנרגטיים, איזוטריים, כלים של הגשמה ומימוש המציאות, ועוד.

גוף הרגש הוא החיבור בין חומר לאנרגיה, בין הגוף לשדה המאוחד.

בהבנה שלי כאן המפתח למציאות הקוונטית.

ובחוויה שלי כשאני מתחברת לרגשות בגוף,

 זה מפגש אותנטי עם עצמי, זו אהבה וקירבה לעצמי.

תודה רבה Or Koren על הלימוד.

מה ההבדל בין לקט לבוטנאי?

זה קצת כמו הבדיחה על ההבדל בין פיזיקאי למתמטיקאי (אם משנים את מיקום הקומקום למקום חדש בפינת הקפה, איך הם מכינים קפה? הפיזיקאי עושה מה שהוא עושה כל יום רק שהפעם הוא לוקח את המים הרותחים מהקומקום במיקום החדש. המתמטיקאי מחזיר את הקומקום למקום בו היה תמיד ומשם הוא כבר יודע איך להמשיך)

אם תבקש מבוטנאי לזהות צמח, הוא יבקש לראות את העלים והפרח ולפיהם הוא יגדיר את הצמח ויגיד לך מיהו.
לקט (כזה שיודע למצוא ולבשל צמחי בר למאכל) יודע לזהות את צמחי הבר (כמעט) בכל שלבי החיים שלהם. פשוט מכיוון שאוכלים את הצמחים בכל השלבים שלהם. יש צמחים (כמו גזר) שברגע שיש להם פרחים כבר לא אוכלים אותם.
לכן לקט משתמש בדקויות קטנות כמו שערות קטנות על הגבעולים, שינון מיוחד של העלים ועוד.

התחילה העונה של פירות החוביזה

אתמול ממש מחוץ לבית של הוריי ראיתי את שתי הפירות החמודים האלה.
הפרי הימני של חלמית מצויה והשמאלי של מעוג כרתי. ולשניהם קוראים חוביזה בערבית. פרי המעוג הוא כמו עוגה פרוסה לחתיכות, פרי החלמית הוא כמו לחם. ומכאן שמם.
ללקטים יש דרכים להבדיל ביניהם עוד לפני שלב הפירות.
אם אתם פוגשים אותם, תטעמו ותמסרו ד"ש.

ביום שבת הקרוב תוכלו לראות גם אותם בסיור הליקוט ליד אביאל.
להתראות בקרוב

על ילדים, מבוגרים ומה שביניהם

"זה טוב להיות מבוגר.
טוב גם להיות ילד.
אלה שני מצבי תודעה,
שתי נקודות מבט שימושיות,
רבות עוצמה ושונות לגמרי - על עצמנו ועל החיים. 
מה שלא טוב, כלומר מאוד לא שימושי בחיים בכלל וברגעי קושי בפרט,
הוא הבלבול בין השניים.
לא טוב לחשוב שאני במצב תודעה בוגר בזמן שלמעשה אני חושב כילד.
לא טוב גם לחשוב שאני במצב תודעה של ילד בזמן שאני למעשה מדבר וחושב כמבוגר.
הפרידה מהבלבול הזה -
ההסכמה לתת למבוגר שיהיה מבוגר,
ולילד שיהיה ילד - היא שמשחררת אותנו ממסך האשליות.
היא שמשחררת אותנו להקשיב בכל מצב תודעה למה שאנחנו באמת מסוגלים לשמוע."
כתב: שי אור. מתוך "הורות כמעשה ניסים", עמ' 219.

בעקבות הלימודים אצל שי, אני לומדת יותר ויותר לזהות איזו אביבית מנהלת את ההצגה כרגע. האם זו אביבית הילדה או אביבית המבוגרת האחראית.
כל כך הרבה פעמים אני שמה לב שאני מתעקשת על משהו או מגלה חוסר גמישות מחשבתית, שבעצם בעוד שאני בטוחה שמי שנמצאת שם זו אביבית המבוגרת שנלחמת על העקרונות שלה (או סיפור אחר), בעצם מי שנמצאת שם זו אביבית הילדה שמגיבה עכשיו לסיטואציה.
זה ממש מטעה, כי גם אביבית הילדה היא ממש חכמה ויודעת לתת טיעונים ממש הגיוניים ולהראות מאוד מבוגרת. אבל אני שמה לב שאם מה שיש שם זו נוקשות מחשבתית - מי שנמצאת שם היא ילדה. ילדה שכל סטיה קטנה מפחידה אותה. כי הרי המבוגרת האחראית, יודעת לרקוד בגמישות עם החיים. לראות מה אפשרי ומה לא, להקשיב באמת למי שנמצא מולי, בלי שזה מאיים עלי.

אני כבר חודשיים עם ההסתכלות הזו, ולאחרונה, עשיתי כמה בדיקות: מה קורה כשאני מתקשרת את זה עם הקרובים לי - אומרת מה קורה. מה שאני נתקלת בו זו תגובה כזו ש"את הרי מבוגרת אז תתנהגי ככה". ולעיתים קרובות הדרך שבה זה נאמר מבהירה לי שמי שנמצא מולי הוא גם ילד באותו רגע.
זה נותן לי תחושה שלהודות שהחלק בתוכי שמגיב כרגע הוא החלק הילדי שבי ולכבד אותו, לאהוב אותו ולעשות לו מקום, זה לא לגיטימי. ולעומת זאת לתת לחלק הילדי שבי לנהל את ההצגה במסווה של מבוגר אחראי, זה ממש לגיטימי. יש אנשים שמנהלים את המדינה שלנו במצב הזה.

וכמו ששי כתב: "ההסכמה לתת למבוגר שיהיה מבוגר, ולילד שיהיה ילד - היא שמשחררת אותנו ממסך האשליות... להקשיב בכל מצב תודעה למה שאנחנו באמת מסוגלים לשמוע."
לקבל את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו באותו רגע, כי זה בלתי אפשרי להיות משהו אחר.
3>

5 הסוטרות לעידן הדלי

אני בשבוע האחרון לקורס מורים לקונדליני יוגה.
היום הייתה לנו בחינת סיום. והתשובה שלא זכרתי היא מהן 5 הסוטרות לעידן הדלי שכתב יוגי בהג'ן. אז הנה הן כאן, שלא אשכח wink emoticon נכונות מתמיד
: (זה נשמע יותר טוב באנגלית)

1. תכיר בכך שהאחר הוא אתה. Recognize that the other person is you
2. יש דרך מעבר לכל מחסום. There is a way through every block
3. כשהגיע הזמן, תתחיל, והלחץ ירד. When the time is on you, start, and the pressure will be off
4. תבין דרך חמלה או שלא תבין את הזמנים - אם אתה לא מבין דרך חמלה , אתה לא באמת מבין מה קורה. Understand through compassion or you will misunderstand the times
5. תרטוט את הקוסמוס, הקוסמוס יפנה לך את הדרך. Vibrate the Cosmos; the Cosmos shall clear the path

מדהים איך הוא דיבר על כל זה כבר אז ובדיוק רב.
סאט נאם

מה עושים כשקורס מדריכי ליקוט מתקיים בגשם?

מה עושים כשקורס מדריכי ליקוט מתקיים בגשם?
זאת שאלה ממש טובה.
היא כל כך טובה שבשבוע לפני המפגש התעסקתי איתה המון.
ידעתי שאני אמורה להיות גם שישי וגם שבת בשטח עם קורס מדריכי הליקוט, צפוי גשם, ומה אני אעשה? בדמיוני כבר ראיתי איך אני מבלה את סוף השבוע רטובה וקפואה (לבד... בגשם... בחושך... פולניה זה כאן!!!)

אני רגילה להיות במקומות חמים ויבשים, אחרי 14 שנים בהיי טק במקומות ממוזגים. כשעבדתי באיביי היה טפטוף מהתקרה בגלל בעיה איטום וזה היה נחשב תת תנאים.
קחו את זה ותוסיפו מחשבות כמו "אני חלק מצוות הקורס, בכל זאת אני צריכה להראות דוגמא אישית" או "מה שימי יחשוב" וכו'.

אז מה עושים? מנסים!!! היה לי ברור שבמקסימום תהיה לי חוויה מדהימה לספר לנכדים, וחוץ מזה שכל השבוע דיברתי עם שימי על זה והוא הבטיח שיהיה בסדר. ברור שבמונחים שלו "בסדר" זה ממש שונה מה"בסדר" שלי, אבל קיוויתי...
וחוץ מזה שדיברתי על זה גם עם טאווה ( Hamutal Goren-Hittin) ושיתפתי אותה בחששות והיא הבטיחה לי שתביא לי בגדים טרמיים מיוחדים שממש יסגרו את נושא הקור.

קמתי בשישי בבוקר (2.1) ויצאתי לדרך. כמו בסרט מתח טוב, כל הדרך ירד גשם. ובעצם עד שהתחלנו להתכנס הגשם המשיך. ונפסק כשנפגשנו.
כשהגענו לשטח מיד הקמנו מחסה מניילון מיוחד (בתמונה הראשונה רואים אותו באור, ובתמונה השניה רואים אותו בחושך כשבחוץ יורד גשם ואנחנו בפנים מתחממים) ולשם נכנסנו בכל פעם שהיה גשם.

אז מה למדתי בסופ"ש הזה?
1. איך להתלבש ולבנות את המיטה בלילה כך ששינת שטח היא יבשה וכייפית - שומעים את הטיפות מקישות על האוהל ובפנים יבש וחם.
2. איזה כיף זה ללקט בגשם, אלוהים ממש רוחצת לנו את האוכל wink emoticon
3. כיף לטייל בגשם - כשהטיפות קטנות ומלטפות את הפנים...
4. איך לדעת מתי הגשם יבוא, מאיזה כיוון ומה הפוטנציאל שלו.
5. רטוב/יבש ממש לא משנה, מה שחשוב זה שטעיםםםם (בתמונה ה3 וה4 אפשר לראות חלק מהמטעמים).

איך הייתי לומדת את כל זה בבית החם והיבש?
זה בדיוק ההבדל בין ללמוד משהו בתיאוריה לבין לחוות אותו בעצמך.
או ההבדל בין לקרוא על ליקוט בספר לבין לבוא להדרכת ליקוט בשטח.

בסוף השבוע הקרוב אני שוב עושה את מה שאני אוהבת -
מדריכה סיור ליקוט.
אמנם לא צפוי גשם, אבל תבואו למרות שיהיה יבש, נכון?
יהיו 2 סיורים נפרדים: סיור משפחות וסיור מבוגרים.

האירוע בפייסבוק: https://www.facebook.com/events/758557927568228/
ואם אתם רק רוצים להרשם, אין בעיה http://mordy5.wix.com/lakatkatan
להתראות