האם לדלאי למה יש טלויזיה בכבלים?

היום שוחחתי עם חברה וכדרך אגב היא אמרה לי שהסיסמא של יס (הטלויזיה בכבלים) היא "יס - לא תפסיקו להרגיש".

פתאום קלטתי שמה שהם מוכרים זה "להרגיש". תאכל'ס, אם מדברים בשיווק על להדגיש ללקוח את התועלת המרכזית מהמוצר, אז מה שהם ממש שמים בחזית זה "להרגיש".
והם אפילו מבטיחים אותו נון-סטופ - לא נפסיק להרגיש.

וואו,
יש להם 183,000 לייקים בעמוד שלהם בפייסבוק,
ו580,000 לקוחות (לפי מה שהם כותבים).
רובם רוצים להרגיש.

אני חושבת שזה נפלא - המון אנשים רוצים להרגיש.
[בטוח יש עוד אנשים שרוצים להרגיש, ואיכשהו מוצאים את זה במקום אחר].

על הדלאי למה אומרים שהוא ממש נותן לרגשות לזרום. שהוא יכול ברגע אחד לבכות אחרי שמישהו סיפר לו משהו עצוב, ברגע אחר לצחוק כשסיפרו לו בדיחה. שאין לו משיכה או רתיעה מרגש כזה או אחר. הוא פשוט נותן להם להיות.

מה אתם אומרים, לדלאי למה יש טלויזיה בכבלים?
(לא נראה לי שיש לו יס, יש לו חיים).

אני ממש רוצה להרגיש.
יש הרבה סיטואציות בהן אני מרגישה מנותקת מהרגש שלי.
לפני שבועיים עשיתי בדיקה שגרתית של אולטרא-סאונד שד
(סבתא שלי אביבה ז"ל נפטרה בגלל סרטן שד ששלח גרורות לריאות כשאמא שלי היתה בתחילת ההריון איתי)
בפנים, רעדתי מפחד. הסרט שראיתי היה מפחיד מאוד.
מבחוץ, הייתי עניינית לגמרי. משתפת פעולה עם הטכנאית, הקול שלי היה נוקשה,
ורק גוש קטן בגרון רמז למה שבאמת קורה בפנים.

כשמורדי סבל פה בבית ובבית החולים מכאבי תופת בכיס המרה שלו,
בפנים הייתי נורא עצובה, כאב לי נורא יחד איתו.
מבחוץ - תפקדתי, עשיתי מה שצריך, כאילו הכאב הזה לא קשור אלי. רק אותו גוש בגרון הזכיר לי מה קורה באמת.

ועם הילדים זה בכלל קורה המון. כי כשמשהו קורה איתם, אני המבוגר האחראי שצריך להמשיך לתפקד פה.
לא לפגוע בהם או בילדות שלהם.

יש המון סיטואציות של ניתוק,
הבוקר ראיתי אבא שמשאיר את הבן שלו בוכה בגן.
אני בטוחה שהלב שלו שמלא אהבה לילד הזה מרגיש משהו כשהבן שלו בוכה וקורא "אבא, אבא, אל תלך",
אבל הוא לא מרגיש את זה כשהוא ממהר עכשיו לעבודה. יש לו משימה.

הלוואי שזה היה כל כך פשוט באמת:
טלויזיה בכבלים כפתרון מופלא למי שרוצה להרגיש. יש שם רגש מבוקר. אני יכולה לבחור.
אם אני רוצה להרגיש שמחה - אפתח את ערוץ הקומדיות.
אם אני רוצה לפחד - יש ערוץ עם סרטים וסדרות מפחידות.
אם אני רוצה להיות עצובה - יש ערוץ לדרמה.
יש עכשיו אפילו מלא סדרות סקסיות כאלה למקרה שאני מרגישה ממש לא סקסית היום.
...
והכל ממש תחת שליטה.
בניגוד לחיים, אם פותחים ערוץ מסויים, מקבלים בדיוק מה שבחרתי.
לא כמו ילד שהולכים איתו למסיבת סיום של הגן (כדי להרגיש שמחה וגאווה) ואז כשנמצאים שם הוא בכלל לא משתתף ואפילו בוכה ואז מרגישים עצב וכעס במקום. זה ממש לא צפוי.
כמו בצבעי מים של "ילד טוב" - אין עירבוב בין הצבעים כי הוא מקפיד לשטוף את המכחול בין צבע לצבע.

להרגיש רגשות שבאים באופן בלתי צפוי ולתת להם להיות זה דבר ממש לא פופולארי בתרבות שלנו.
לפעמים החברה משדרת שנראה שהיה עדיף אם אפשר היה לקבוע שעה מראש לרגש מסויים ואז אם מתאים אז פותחים את המקלט ומתחברים לרגש ואם לא, אז לא. זה כל כך עצוב כמה שזה מנותק ותעשייתי.

אם מישהו מסתובב עצוב, שואלים אותו למה הוא עצוב ומנסים לעודד אותו במקום פשוט לתת לו להיות בעצב.
גם הפחד זוכה ליחס דומה. כשאנחנו כועסים אנחנו נתפסים כמסוכנים, בלתי צפויים או אפילו אלימים.
ואם מישהו ממש שמח שואלים אותו מה הוא לקח, או אומרים שהוא לא מבין מהחיים שלו.

אבל אם הרגש קורה כתוצאה מסדרה בטלויזיה, זה כמובן בסדר. הרי על זה שילמנו - "לא תפסיקו להרגיש".

אני ממש רוצה להרגיש. לתת לרגשות שלי מקום.
ואני מרגישה שהגוש בגרון הוא המקום להתחיל ממנו.
כי הוא רומז לי מה קורה בתוכי באמת עכשיו.
ומכאן מתחילה הקשבה, לרגשות בגוף במקום למחשבות בראש.
הקשבה היא אקט של אהבה. להיות נוכחות אוהבת עבורי ועבור כל מי שיקר לי זה להקשיב לו.
החלק הנפלא פה שזה יותר זול מטלויזיה בכבלים. ואפילו מרגישים יותר חיים.

מה שאני מרגישה עכשיו זה פחד שהפוסט הזה לא טוב
אני אלך לפחד עכשיו (ממש להרגיש את הפחד במקום כל הזמן לרענן את הדף ולראות כמה קראו אותו)
באהבה
אביבית