אני ממש לא חווה חופש ביטוי בחיי כרגע.
על פניו יש פייסבוק ואני כותבת כל מה שבא לי,
על פניו יש חברים שלהם אני יכולה להגיד כל מה שבא לי,
על פניו יש אנשים שאני עובדת איתם שהם הכי מפותחים ומודעים ובאמת אפשר להגיד להם כל מה שבא לי.
היום היה לי סשן מדהים עם יריב המטפל שלי,
במהלך הסשן קלטתי שבעצם בתוכי יש קבוצה ענקית של מפקחים (פנימיים כמובן) שכל הזמן מפקחים על מה שאני אומרת:
האם זה נכון? האם זה מתנשא? האם זה מכיל? האם זה אוהב? האם...........?
יש המון בדיקות פנימיות כאלו.
לפעמים עד שכל הבדיקות נגמרות, מה שרציתי להגיד כבר לא רלוונטי.
זה ממש לא מרגיש כמו חופש ביטוי.
כשאני צוללת לעומק ופוגשת את המפקחים האלה,
אני פוגשת כל מיני קולות שפעם היו חיצוניים ופגעו בי מאוד והיום הם פנימיים.
את הקולות של ההורים שלי מהילדות שאומרים לי לדבר יותר לאט,
את הקול של המורה שאמר לי שאני אולי רוצה להשמע חכמה אבל כשמקשיבים שומעים שאני לא,
את הקול של המורה שלי שאמר לי שאני מתנשאת,
ועוד ועוד.
כשאמרו לי את הדברים האלו אני כל כך נפגעתי שכדי לא להיפגע מזה לעולם,
בחרתי לייצג את הקול הזה בתוכי ולבדוק את עצמי לפני שאני מדברת.
כמו חברה שמייצרת מוצר ומעבירה אותו תהליכי בקרת איכות לפני שהוא יוצא מהמפעל כדי שלקוחות לא יתלוננו.
זה ממש טוב שחברות עושות את זה.
אני לא רוצה לעשות את זה לעצמי.
כי מה שקורה בין הרגע בו עולה בי משהו שאני רוצה לבטא ועד שאני מוציאה אותו החוצה, זאת טחינה ענקית בראש.
מה היה קורה אם המבחן היחיד ל"יוצא החוצה או לא יוצא החוצה" יהיה איך הלב שלי מרגיש? האם זה מרגש אותי?
אני חושבת שזה חופש ביטוי.
חופש ביטוי של מי שאני באמת ומה שבאמת מרגש אותי.
* חלק מכם אולי הולכים עכשיו למחשבות על זה ש"אם כולם יחשבו ככה ויתנהגו ככה, מה יקרה".
יש לי הרבה תשובות לזה, והתשובה הראשונה שלי היא: אבל אנחנו לא מדברים על כולם, אנחנו מדברים עלי.
וכנראה גם על אנשים כמוני שמסתובבים עם פקחים.
אני לא חושבת שאני פוגענית ברמה כזו או אחרת, אפילו להיפך.
אז כשמסתכלים בעיניים שלי, רואים שלגבי זה ממש נכון.
יש אנשים שזה לא הדרך עבורם. זאת הדרך עבורי.
תתבטאו בחופשיות :-)
על פניו יש חברים שלהם אני יכולה להגיד כל מה שבא לי,
על פניו יש אנשים שאני עובדת איתם שהם הכי מפותחים ומודעים ובאמת אפשר להגיד להם כל מה שבא לי.
היום היה לי סשן מדהים עם יריב המטפל שלי,
במהלך הסשן קלטתי שבעצם בתוכי יש קבוצה ענקית של מפקחים (פנימיים כמובן) שכל הזמן מפקחים על מה שאני אומרת:
האם זה נכון? האם זה מתנשא? האם זה מכיל? האם זה אוהב? האם...........?
יש המון בדיקות פנימיות כאלו.
לפעמים עד שכל הבדיקות נגמרות, מה שרציתי להגיד כבר לא רלוונטי.
זה ממש לא מרגיש כמו חופש ביטוי.
כשאני צוללת לעומק ופוגשת את המפקחים האלה,
אני פוגשת כל מיני קולות שפעם היו חיצוניים ופגעו בי מאוד והיום הם פנימיים.
את הקולות של ההורים שלי מהילדות שאומרים לי לדבר יותר לאט,
את הקול של המורה שאמר לי שאני אולי רוצה להשמע חכמה אבל כשמקשיבים שומעים שאני לא,
את הקול של המורה שלי שאמר לי שאני מתנשאת,
ועוד ועוד.
כשאמרו לי את הדברים האלו אני כל כך נפגעתי שכדי לא להיפגע מזה לעולם,
בחרתי לייצג את הקול הזה בתוכי ולבדוק את עצמי לפני שאני מדברת.
כמו חברה שמייצרת מוצר ומעבירה אותו תהליכי בקרת איכות לפני שהוא יוצא מהמפעל כדי שלקוחות לא יתלוננו.
זה ממש טוב שחברות עושות את זה.
אני לא רוצה לעשות את זה לעצמי.
כי מה שקורה בין הרגע בו עולה בי משהו שאני רוצה לבטא ועד שאני מוציאה אותו החוצה, זאת טחינה ענקית בראש.
מה היה קורה אם המבחן היחיד ל"יוצא החוצה או לא יוצא החוצה" יהיה איך הלב שלי מרגיש? האם זה מרגש אותי?
אני חושבת שזה חופש ביטוי.
חופש ביטוי של מי שאני באמת ומה שבאמת מרגש אותי.
* חלק מכם אולי הולכים עכשיו למחשבות על זה ש"אם כולם יחשבו ככה ויתנהגו ככה, מה יקרה".
יש לי הרבה תשובות לזה, והתשובה הראשונה שלי היא: אבל אנחנו לא מדברים על כולם, אנחנו מדברים עלי.
וכנראה גם על אנשים כמוני שמסתובבים עם פקחים.
אני לא חושבת שאני פוגענית ברמה כזו או אחרת, אפילו להיפך.
אז כשמסתכלים בעיניים שלי, רואים שלגבי זה ממש נכון.
יש אנשים שזה לא הדרך עבורם. זאת הדרך עבורי.
תתבטאו בחופשיות :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה