להפסיק לחפש! להתחיל לחיות!

מכירים את הקול הפנימי הזה, שכל הזמן מחפש מה לא בסדר בי/במה שאני עושה/במה שאני לא עושה/.... 

הוא לא קול חזק, הוא מן קול לוחש ומזנב. 

קול שבכל סיטואציה מספר לי מה עשיתי לא בסדר, ואפילו מזהיר אותי מההשלכות.

אני לא יודעת ממתי הקול הזה איתי, מרגיש שהוא היה שם תמיד.

במבט מרחוק אני נזכרת שאפילו כשקיבלתי 120 (מתוך 100) במבחן בפיזיקה 2מ בטכניון, לא באמת חשבתי שאני תותחית בפיזיקה אלא סיפרתי לעצמי שהיתה טעות במבחן, שעשו אותו קל מידי ולא שאלו על מה שלא ידעתי, אז הרגשתי שלא באמת הגיע לי.

שנים נתתי לזה את הכותרת "פרפקציוניזם". זה היה נראה לי דווקא לא כל כך נורא. 

הרי פרפקציוניסטית היא מי ששואפת גבוה, מתאמצת ומגיעה להישגים, נכון?

לא, 

זה תלוי למה קוראים הישג.

פעם חשבתי שהישג זה ציון מעולה במבחן, לקבל פרס של מצטיין נשיא כל סמסטר בטכניון, שהבוס שלי נותן לי ציון מדהים בחוות הדעת השנתית, וכו'

ההישגים האלו, מדהימים ככל שיהיו, לא עשו אותי מאושרת. ויש לי רקורד מטורף של הישגים כאלו.

בדרך להישגים האלו, הרגשתי מתח, הרגשתי לבד, היה לי קשה. 

אבל מי לא רוצה להשיג הישגים?

[שלא יובן לא נכון, אני בעד הישגים, השאלה היא מה קורה בדרך לשם].

העניין הוא, שאני חשבתי שכדי להשיג הישגים צריך כל הזמן לחפש מה לא בסדר. ככה אפשר להשתפר.

העניין הוא שביליתי את 30 השנה האחרונות בנסיון שיפור מתמיד. בחיפוש מתמשך אחרי מה לא בסדר בי.

באג קטן בתוכנית - זה לא הפך אותי למאושרת יותר בכלל.

עכשיו אני מתחילה להיפגש עם המקומות האלה בטיפול שלי. ואתמול בטיפול פורץ דרך התגלה שבעצם בחוויה הפנימית שלי בכל תחום, שבכל מקום אליו אפנה - משהו אני עושה לא בסדר.

תמיד אני מוצאת משהו.
אחרים הם מושלמים כמובן.
אפילו מול המטפל שלי אני מרגישה שאני לא מטופלת מספיק טובה.

בעצם אני מסתובבת בעולם עם תחושה שיש בי משהו לא בסדר. ואז העיסוק התמידי שלי הוא למצוא אותו בעומק, למצוא דרך לשנות ולתקן אותו, ואז... אז אוכל להינות, להיות...

המטפל שלי שאל אותי אתמול אם כבר מצאתי את הדבר הזה, המשהו המקולקל שבי.

התשובה שלי היתה שלא. אבל אני מחפשת.

ואז הוא אמר לי: "אין כזה דבר! הכל בסדר בך! את יכולה להפסיק לחפש."

האמת, הסתכלתי עליו ולא האמנתי לו. לרגע זילזלתי באיש המבריק הזה. קול פנימי אמר לי בתוכי: 'הוא טועה, הוא לא רואה'. אמרתי לו שאני לא מאמינה לו. 

"כבר 30 שנה את מחפשת ועדיין לא מצאת, את לא חושבת שזה אומר משהו?" הוא שאל אותי.

סדק של ספק נגלה בחומת ה"משהו עמוק אצלי לא בסדר".

בואו ניקח 30 שנים אחורה:

בילדות היו לי בעיות במוטוריקה עדינה ודיסגרפיה שהפריעו לי בעיקר בכיתה אבל גם במקומות אחרים, המסר מהסביבה שקיבלתי כל הזמן זה - את צריכה להשתדל יותר ואז זה יצליח לך. 

ואני כל כך השתדלתי. השתדלתי עד כאב, עד בכי. אבל בגלל הבעיות האובייקטיביות שהיו לי, לא הצלחתי.

ואז שוב אמרו לי - תשתדלי יותר. אל תוותרי לעצמך. את כל כך חכמה, אם רק תשתדלי...

האמונה שהתעצבה בתוכי היא שכנראה משהו עמוק אצלי לא בסדר. כי אם מי שמשתדל מצליח, ואני משתדלת ולא מצליחה. בכלל לא קרובה להצלחה. משהו אצלי עמוק עמוק לא בסדר.

זה גורם לי לבכות שוב ושוב כשאני פוגשת את זה.

מאז אני במסע - לתיקון המשהו הדפוק הזה. מסע צלב שבו אני זו שנצלבת, כל הזמן.

ואז פתאום בא האיש הזה, (שהוא מדהים, אגב), ואומר לי שאין מה לתקן.

שומט את הקרקע מתחת למסע החיים שלי.

אני בוחרת מחדש. 

אני בוחרת לחבק את הילדה בתוכי שמרגישה שמשהו בה לא בסדר.

ואני בוחרת להתבגר לאישה שחיה את חייה במלאות. כי מותר לה. כי הכל ממש ממש מעולה אצלה.

ואז, אפשר להיות איתי באמת, אני יכולה להרפות, אני אפילו יכולה להינות. 

כי מגיע לי.

ומה איתך?

** הפוסט הזה הוא מאוד חושפני. חשבתי מיליון פעמים לפני שכתבתי אותו. 

     והחלטתי לכתוב אותו כי אני פוגשת המון אנשים שגם הם מסתירים בנחישות רבה אותו דבר.

     כל אחד בדרך אחרת, אבל התוצאה היא אותה אומללות.

     אני מזמינה אותכם לבחור מחדש איתי.

     צרו קשר אם אתם רוצים סימני דרך.

בהמון אהבה

אביבית