ככל שאני יותר מעמיקה בעבודה עם גוף הרגש, כך יותר ויותר אני רואה את מה שקורה עם הילדים שלי אחרת לגמרי.
היום גילי ממש כעסה, האוהל שלה נהרס וזה ממש תיסכל אותה.
היא רצתה להרביץ ולהרוס.
היום גילי ממש כעסה, האוהל שלה נהרס וזה ממש תיסכל אותה.
היא רצתה להרביץ ולהרוס.
התגובה הראשונית שלי היתה להסביר לה, להרגיע אותה... או במילים אחרות, במקום שהיא תחווה את הכעס בגוף, אני רציתי לקחת אותה איתי לראש.
זה המקום שממש נוח לי, שם "קל" לי לחוות כעס.
זה המקום שממש נוח לי, שם "קל" לי לחוות כעס.
אבל היום בבוקר, פתאום נזכרתי במה Or Koren אמר אתמול בערב הקסום בבית קשת בו הייתי:
אם ניקח את הרגש לראש - נחשוב עליו, ננתח, נריץ שוב ושוב או נשכנע את עצמנו, לא יתאפשר שינוי (לפעמים אפילו נכנסים ללופ),
אבל ברגע שנפגוש אותו בגוף, השינוי קורה מעצמו.
בדיוק כמו זרע של צמח: אם נשאיר אותו באוויר - שום דבר לא יקרה.
ברגע שנשים אותו באדמה, שינוי יקרה.
אם ניקח את הרגש לראש - נחשוב עליו, ננתח, נריץ שוב ושוב או נשכנע את עצמנו, לא יתאפשר שינוי (לפעמים אפילו נכנסים ללופ),
אבל ברגע שנפגוש אותו בגוף, השינוי קורה מעצמו.
בדיוק כמו זרע של צמח: אם נשאיר אותו באוויר - שום דבר לא יקרה.
ברגע שנשים אותו באדמה, שינוי יקרה.
ואז עצרתי את כל התנועה המחשבתית הזו שלי שרציתי להזמין אליה את גילי,
יצאתי עם כל הילדים החוצה,
ופשוט נתתי לגילי להביע את הכעס שלה. היא זרקה אבנים,
הרביצה לאדמה, פוררה גושי אדמה, תלשה עשבים שגדלו שם.
אני נשארתי שם. נוכחת איתה.
בסיום, היא נרגעה, חיבקה אותי.
אני הרגשתי שבלי מילים, הברית ביני לבינה התחזקה.
המסר שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו איתו הוא שמותר להביע כעס. זה בטוח להביע כעס. והכי חשוב: לא נשארים לבד כשמביעים כעס.
יצאתי עם כל הילדים החוצה,
ופשוט נתתי לגילי להביע את הכעס שלה. היא זרקה אבנים,
הרביצה לאדמה, פוררה גושי אדמה, תלשה עשבים שגדלו שם.
אני נשארתי שם. נוכחת איתה.
בסיום, היא נרגעה, חיבקה אותי.
אני הרגשתי שבלי מילים, הברית ביני לבינה התחזקה.
המסר שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו איתו הוא שמותר להביע כעס. זה בטוח להביע כעס. והכי חשוב: לא נשארים לבד כשמביעים כעס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה