צניעות ודיעה קדומה

צניעות,  מה הקטע עם צניעות?
נכון הרבה פעמים כשמישהו מת אומרים עליו כמה הוא היה צנוע.

אתם יודעים מה נראה לי?
שכשהוא היה חי אמרו לו דברים כמו: למה אתה מתחבא. תספר קצת עליך. שידעו איזה מדהים אתה ב... ואולי גם הוא הרגיש שאף אחד לא רואה איזה מדהים הוא.
או שגרוע מזה, אין משהו אחר להגיד עליו כי מרוב שהוא היה צנוע, לא ידעו במה הוא טוב.

הצניעות נחשבת למשהו טוב. לתכונה רצויה.

אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לא להשוויץ.
אל תהיה שוויצר, לא ישארו לך חברים (זה משפט שאני שומע הרבה הורים אומרים לילדים).
אבל אם מסתכלים על ילד קטן. לפני שהסביבה מסבירה לו כמה חשוב להיות צנוע. אם קרה לו משהו משמח, הוא פשוט שמח. ברור לו שמגיע לו שמי שסביבו יחגוג איתו את מה שעושה לו טוב. וכדי שמי שאיתו ידע מה חוגגים עכשיו, הוא  יספר לו בהתלהבות ובשמחה מה הדבר המדהים הזה שכל כך מלהיב.
לנו כמבוגרים זה יראה כמו שוויץ. אבל זה בכלל לא מה שקורה כאן.
בחברה בה אנחנו חיים צריך מהר מהר להחביא את הילד השוויצר. ולהביא במקומו ילד צנוע, שיש לו מודעות עצמית והבנה שהוא לא ....

ככה אנחנו הבנו שחשוב להיות צנועים, וככה חלקנו מלמדים את הילדים.

הכל היה סבבה (חוץ מתחושה פנימית לא טובה, בעיקר של החמצה).
אממה
אני יודעת ממש בביטחון מלא שלכל אחד מאיתנו יש מתנה. אצל כל אחד היא אחרת.
אפילו לך!
ואין שום סיבה להצניע אותה!

ואם ניתן לצניעות הזו לשלוט כאן,
איך נדע מי הסנדלר הכי טוב (אם הוא לא יספר על עצמו ומה מגניב במה שהוא עושה)?
איך נדע איזה קורס הכי מתאים לנו אם המורה הצנוע יחכה בכיתה ולא יספר לנו...?
איך נדע מי המטפל המתאים אם הוא לא יספר על עצמו?
איך נדע מי האישה שעוסקת במתן בסתר למעון לנשים מוכות כשיהיו לנו בגדים להעביר לצדקה?

מרוב שזה לא לגיטימי לספר בגאווה מה אני עושה מדהים, או מה כיף לי, יוצא שיש אנשים שבגלל סיבות שונות נמאס להם והם שוברים את הכללים ומשוויצים. ואז, בגלל שעמוק בפנים הם יודעים שזה לא בסדר לעשות את זה, הם עושים את זה מוגזם לגמרי. אז זה נראה לא אותנטי (ואז אפילו אני מסכימה שהם הגזימו). אבל זה בא ממקום של חוסר לגיטימציה.

יש כאן טריק ידוע בנושא לספר על עצמך: אני לא אספר על עצמי, שאחרים ידברו עליי.
במצב הזה אני תלוי בחסדיהם של אחרים שידברו עליי. וגם אז, הם יספרו חוויה אישית.

אז למה שאני לא אדבר עליי? למה שאתה לא תדבר עליך? שאת לא תספרי מה מלהיב אותך בעצמך?

אההה , צניעות.

רגע, אבל למה להיות צנוע?
כדי לא להישאר לבד (אמא אמרה...).

אבל כשאני צנוע אני בעצם לבד.
או שהלכתי אחרי מישהו אחר שמרשה לעצמו ...
או שאני לא נותנת את המתנה שלי לעולם, מחביאה אותה ומעניקה רק למתי המעט ששמעו עליה איכשהו.
העיקר להיות צנוע.

יש עוד סיבה ממש טובה להיות צנוע: אם לא נהיה צנועים ומכירים במגבלות שלנו, לא נתפתח ולא נלמד.
בעיניי אין שום קשר בין שני הדברים. תסתכלו על ילדים (שלא הטמיעו עדיין את רעיון הצניעות).
אני מסתכלת על דניאל בן ה3 שלי.
הוא בטוח שהוא מדהים (והוא באמת כזה).
הוא בטוח שבדיוק כמו שהוא ככה זה הכי טוב.
והוא כל הזמן לומד.
דווקא מתוך ההשלמה המדהימה שלו עם עצמו, בלי שום צניעות
(ראית פעם ילד בן 3 צנוע? רק כשהם גדלים ואנחנו מלמדים אותם לא להשוויץ הם הופכים לצנועים),
גורמת לו להיות לגמרי פתוח וללמוד המון ובכיף.
אני רוצה להתפתח ככה. כמו דניאל.
מתוך אהבה עצמית אמיתית ואמונה בערך שלי. ההשתפרות כבר תקרה מעצמה.
כי אני יצור לומד. זה הטבע שלי.

מי שרוצה יכול להמשיך לשבת לבד בחושך ולחכות שמישהו אחר ידבר עליו, העיקר להשתפר ולהישאר צנוע.
אני נוטשת את הצניעות.
אני מתחברת ומאפשרת לאיכויות שבי לזהור.
זה חופש אמיתי! זאת החירות - להיות מי שאני בלי להסתיר דבר כדי שזה לא יפריע למישהו.

ויש גם בונוס: אם אני לגמרי נותנת לאיכויות שבי לזהור, אם אני נותנת לדברים שמגניבים אותי ביטוי, אז כל מי שהדברים האלה מגניבים גם אותו, יכול לשמוע את זה ולהתקרב אלי. ומי שזה עושה לו רע, יכול להתרחק.
אם השגתי עבודה ממש מגניבה והיא מביאה לי אושר, אני יכולה לחגוג את זה, להתלהב מזה. אם למישהו מחברי זה גורם לתסכול ומרירות, עדיף שלא יהיה לידי, כי זה מה שאני רוצה לחגוג עכשיו. זה לא בא על חשבון אף אחד. וכך אני אמשוך סביבי אנשים שרוצים לחגוג בדיוק אותו דבר.
אין דבר יותר הגיוני מזה.

אני הפכתי את הנושא הזה של לזהור את האור שאני לפרנסה.
זה מה שאני עוזרת לא/נשים לעשות - לצאת לאור.
אבל לעשות בצורה מאוזנת. מתוך הקשבה פנימית למה שנובע מבפנים.
ואפילו להתפרנס מזה כעיסוק ראשי ולא כתחביב נחמד.

באהבה
אביבית