אני הולכת בשביל פה בטבע הפראי ליד כוכב יאיר. אדמה טרשית ויבשה. מעט ירוק מבצבץ אבל לא ממש. וכולנו הולכים. הולכים בטבע הפראי הסלעי הזה.
בתחילת הטיול דיבר איתנו טלי על הטבע היפייפה פה וכמה יש כאן חלקים שנותרו כמעט ללא שינוי כבר אלפי שנים. אפשר ממש להריח את אבות אבותינו.
אני הולכת, ושמה לב שבמקום להתפעל מהנוף, אני מסתכלת על הריצפה, על הצעד הבא. ואז קול בתוכי אומר: לא , אני כזאת שהולכת ומסתכלת על הנוף ומתפעלת. אני מרימה עיניים לנוף, ואחרי שניה מקבלת תזכורת מהטבע, שאם לא מסתכלים לאן הולכים, אפשר להיתקל באבנים, להישרט מקוצים, ולדרוך על נמלים. אני מורידה את העיניים לאדמה ומסתכלת במשך כמה דקות כל פעם איפה אני מניחה את הרגל כדי לעשות את הצעד הבא. אנחנו מגיעים לגת קדומה מקסימה ויושבים שם על האבן שחצבו אבותינו לפני הרבה שנים. מסתכלים על הנוף. עכשיו כשעצרנו, אני מסתכלת על הנוף ושואפת אותו לתוכי.
אנחנו עושים מעגל שיתוף ואני משתפת בחוויה הזו של ההליכה - אני רוצה להיות כזו שנהנית מהנוף, אבל גם בנוף המקסים צריך להסתכל איפה הצעד הבא. ומבינה שזה בדיוק החיים. עזבתי את העבודה שלי בהייטק לפני יומיים ואני בשלבי עיכול של זה ועושה כל מיני דברים אחרים. אז בעוד שהחלק בתוכי רוצה להיות כזו שעברה הלאה ומסתכלת על הנוף הכייפי בעולם ועל השינויי המדהים שעשיתי בחיים (מבטיחה לתת פרטים נוספים בהמשך), וחלק אחר עסוק עכשיו בכאן ועכשיו ובלהיות עצובה על סוף תקופה. באחת הסדנאות שעשיתי (להרחיב את הקופסא) דיברו איתנו על זה שאם אנחנו לא מתאבלים ומאפשרים לעצמנו להיות עצובים על מה שנגמר, לא משנה מה, קשה לנו להתקדם לדבר הבא. בלי אבל - אין לידה מחודשת.
ואז הכל מתחבר. הצעד הקרוב, עם הנוף כולו.
אנחנו קמים וממשיכים ללכת, טוואי דרך יותר מישורי עם פחות מכשולים. אני הולכת, לפעמים העיניים בריצפה, לפעמים בנוף. אני בזרימה. הרשיתי לעצמי להסתכל על האדמה כל הזמן, ועכשיו פתאום מתאפשר לי להסתכל גם על הנוף. מדהים איך ברגע שאני מרשה לעצמי, ברגע שאני משחררת את כל המחשבות על "איך צריך להיות" ו"איך אני אמורה להתנהג/להרגיש", פתאום יש חופש והבלתי אפשרי מתאפשר.
חוזרים חזרה בהליכה שקטה ואני ממש מרגישה חיוך פנימי.
בוקר טוב :-)
בתחילת הטיול דיבר איתנו טלי על הטבע היפייפה פה וכמה יש כאן חלקים שנותרו כמעט ללא שינוי כבר אלפי שנים. אפשר ממש להריח את אבות אבותינו.
אני הולכת, ושמה לב שבמקום להתפעל מהנוף, אני מסתכלת על הריצפה, על הצעד הבא. ואז קול בתוכי אומר: לא , אני כזאת שהולכת ומסתכלת על הנוף ומתפעלת. אני מרימה עיניים לנוף, ואחרי שניה מקבלת תזכורת מהטבע, שאם לא מסתכלים לאן הולכים, אפשר להיתקל באבנים, להישרט מקוצים, ולדרוך על נמלים. אני מורידה את העיניים לאדמה ומסתכלת במשך כמה דקות כל פעם איפה אני מניחה את הרגל כדי לעשות את הצעד הבא. אנחנו מגיעים לגת קדומה מקסימה ויושבים שם על האבן שחצבו אבותינו לפני הרבה שנים. מסתכלים על הנוף. עכשיו כשעצרנו, אני מסתכלת על הנוף ושואפת אותו לתוכי.
אנחנו עושים מעגל שיתוף ואני משתפת בחוויה הזו של ההליכה - אני רוצה להיות כזו שנהנית מהנוף, אבל גם בנוף המקסים צריך להסתכל איפה הצעד הבא. ומבינה שזה בדיוק החיים. עזבתי את העבודה שלי בהייטק לפני יומיים ואני בשלבי עיכול של זה ועושה כל מיני דברים אחרים. אז בעוד שהחלק בתוכי רוצה להיות כזו שעברה הלאה ומסתכלת על הנוף הכייפי בעולם ועל השינויי המדהים שעשיתי בחיים (מבטיחה לתת פרטים נוספים בהמשך), וחלק אחר עסוק עכשיו בכאן ועכשיו ובלהיות עצובה על סוף תקופה. באחת הסדנאות שעשיתי (להרחיב את הקופסא) דיברו איתנו על זה שאם אנחנו לא מתאבלים ומאפשרים לעצמנו להיות עצובים על מה שנגמר, לא משנה מה, קשה לנו להתקדם לדבר הבא. בלי אבל - אין לידה מחודשת.
ואז הכל מתחבר. הצעד הקרוב, עם הנוף כולו.
אנחנו קמים וממשיכים ללכת, טוואי דרך יותר מישורי עם פחות מכשולים. אני הולכת, לפעמים העיניים בריצפה, לפעמים בנוף. אני בזרימה. הרשיתי לעצמי להסתכל על האדמה כל הזמן, ועכשיו פתאום מתאפשר לי להסתכל גם על הנוף. מדהים איך ברגע שאני מרשה לעצמי, ברגע שאני משחררת את כל המחשבות על "איך צריך להיות" ו"איך אני אמורה להתנהג/להרגיש", פתאום יש חופש והבלתי אפשרי מתאפשר.
חוזרים חזרה בהליכה שקטה ואני ממש מרגישה חיוך פנימי.
בוקר טוב :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה