שיעורים (וכאפות כואבות) בזמן

בשבוע האחרון אני ממש רואה איך אנחנו מלמדים אחד את השני שיעורים מדהימים, גם כשהם כואבים, וממש באופן פעיל עוזרים אחד לשני להתפתח.

בשבוע שעבר, חבר שמאוד הערכתי ואהבתי עשה משהו שהקטין אותי מול אחרים. לא הבנתי מה קורה פה. איך יכול להיות שהאדם הזה שיש לי איתו יחסים כל כך טובים, שכל כך מעריך אותי, שהוא כל כך רגיש וכל כך אכפת לו ממני, דווקא הוא עושה לי כזה דבר? מעביר אותי כאב כל כך רב.
בחצי יום הראשון, נשארתי בהסברים בראש - כמה הוא לא בסדר, כמה אני צודקת, סיפרתי את זה, קיבלתי גם משוב מאחרים שהוא לא בסדר ועוד ועוד. אחרי חצי יום, שמתי לב שההרגשה שלי לא משתפרת. אה, איך יכול להיות? אני כל כך צודקת, כל כך מקבלת תמיכה, ועדיין זה כנראה לא מה שאני מחפשת.
ואז הבנתי, שבעצם קיבלתי פה הזדמנות נדירה, דרך הכאב הזה ראיתי איך בעצם במקום להתקשר אלי לטלפון ולהגיד לי: "אביבית, את כל הזמן מקטינה את עצמך. את לא מבינה כמה הדברים שאת עושה משמעותיים ואיזה מדהימה את במה שאת עושה. ולכן את מוכרת את עצמך בזול.". ואז אחרי השיחה הזו אני הייתי מרגישה שהוא צודק, אני באמת מקטינה את עצמי, וחושבת איך אני אעשה את זה שונה... זו שיחה שניהלו איתי פעמים רבות ללא הועיל. לכן, הוא ברבדים העמוקים שלו, ידע את זה, ולכן הוא עשה משהו שיגרום לי לראות איך אני מקטינה את עצמי בצורה ממש מוחשית. הוא ממש לקח דוגמא מהחיים והראה לי עליה איך אני מקטינה את עצמי. (או שאולי זה שיעור שהנשמה שלי מלמדת אותי דרכו, לא ממש משנה בתאכלס)
זה כאב לי מאוד. אבל ברגע ששמתי את הסיפורים בצד והקשבתי לרגשות בגוף, ראיתי מה באמת קורה שם. קיבלתי ממנו שיעור מדהים ומאוד מוחשי.
אני עדיין פגועה. אבל אני משתמשת בשיעור הנפלא הזה כדי לצמוח, לגדול ולהכיר בערך ובגדולה שלי.

שלשום, אני נפגשת עם חברה שאני מאוד מעריכה ואוהבת אבל משהו בקשר ביננו לא היה מדוייק לי, ואני משתפת בזה, ואז מגיעה סיטואציה בה אני פוגעת בה. אני מסתכלת על זה רגע מהצד וקולטת שאני עושה בדיוק מה שאותו חבר עשה לי. אני בשוק מעצמי. אני? אני תמיד לא פוגעת, תמיד עדינה ומתחשבת. אבל עם החברה הזו בסיטואציה הזו אני מבינה שהנאמנות שלי לעצמי יותר חשובה לי. ואז אני מבינה שבעצם, מתחת למעטה הכאב שהיא ואני חשות עכשיו, בעצם, שנינו לומדות (לא בכוונה רעה) שיעור גדול מאוד.

אתמול, אני נפגשת בשטח עם חבר מאוד קרוב שאני מאוד אוהבת ואני יודעת שהוא מאוד אוהב ומעריך אותי, ובשיחה בינינו אני נפגעת מאוד ממשהו שהוא אומר. מקום בו היתה בינינו חוסר בהירות הוא לוקח לכיוון שלא רואה בכלל אותי ואת הצרכים שלי. וואו, כשחבר יותר רחוק עושה את זה, זה בסדר, אבל מהחבר הזה בכלל לא ציפיתי לפגיעה כזאת. איך הוא לא רואה אותי?
כבר שם אני מבינה שבעצם, ברבדים העמוקים הוא נותן לי כאן סביבה תומכת ואוהבת ללמוד להציב את הגבולות שלי. לקחת את חוסר הבהירות ולשים שם גבול ברור - ככה אני עובדת, וככה אני לא עובדת.
וואו, איזו מתנה אדירה. כמה דקות אחרי שאני מבינה את זה, אני שמה את הגבול, ופתאום, כל הסיטואציה משתנה. אני מקבלת אפילו יותר ממה שחשבתי. וגם התחושה שלי משתפרת.
אז בעצם ברגע הזה שהוא כביכול לא התחשב בי, בעצם הוא נתן לי מתנה ענקית והזדמנות פז לעבוד על נושא הצבת הגבולות בחיי.

האנשים האלה, שמכאיבים לי, בעצם הם מלמדים אותי שיעורים ענקיים שקריטיים לגדילה שלי. ושמעתי את זה מכמה מאסטריות, ומאסטרים כמו סמדר מילר, איריס סובינסקי, חגית קרצו, זהר גאון, אור קורן ובטוח יש עוד הרבה ברשימה. אבל להבין את זה בחיים, זו חוויה אחרת לגמרי. כי אם הייתי מבינה את השיעור בשיחות, לא הייתי מקבלת את השיעור בדרך אחרת. אך מכיוון שדיבורים לא ממש עזרו, קיבלתי שיעור מוחשי.
אז חיבוק וירטואלי גדול לכל מי שפגע בי. וסליחה מכל מי שפגעתי בו. אני אוהבת אותכם ואתכן המון. אחרת לא הייתי עושה את זה.

בתמונה של האדמה - זו תמונה של תחנת הרחה של צבי או אייל (אני לא זוכרת) ביער אשתאול. כשאני ראיתי אותה אמרתי לעצמי "הנה קקי של חיה" וכשחבר אחר ראה את זה הוא היה בהתלהבות מטורפת שהחיה הזו עברה לידנו הלילה והטילה שם גללים. שתי פרספקטיבות על אותו קקי