ביחד - נעבור את הגבול

עוד יום בקורס המורים עובר. כל יום מלא חוויות, תרגילים ומדיטציות מדהימות. הסיבה שאני כל כך אוהבת את התרגול הזה הוא החיבור הכל כך עמוק וטבעי בין הגוף לראש. 

אני מאוד רגילה לא להתלונן. רגילה להשתיק את החלק המתלונן בתוכי, להתעלם ממנו ולהמשיך הלאה. להיות "ילדה טובה" שלא מתלוננת אלא משתפת פעולה. לשבוע הזה בקורס המורים אני מגיעה אחרת. מגיעה עם ההבנה שאפשר גם אחרת. הנה איך עושים את זה אחרת:

אתמול היה יום קשה (כן, קשה! גם מאתגר ועוד מילים שבעצם מחביאות מאחוריהן את המילה "קשה" , אבל הבוקר מרגיש לי רגע להפסיק להחביא את הקושי, ופשוט לפגוש אותו).
היו לנו כמה קריות (סטים של יוגה) ממש קשים. במקרה יצא שכמעט בכולן היתה עבודה חזקה על הידיים. והידיים שלי כואבות, ממש כואבות. כאב עמוק, מעבר לשרירים.
וזה לא נגמר בידיים. גם הרגליים כואבות, וגם אזור האגן. בכל זאת 14 שנים בהייטק "לימדו" אותי לשבת על כיסא ולא על ריצפה.
ואם זה לא מספיק, הלילה לא ישנתי טוב. לא יודעת למה, זה בדרך כלל לא קורה לי. אבל הלילה התעוררתי מלא פעמים ובדקתי מה השעה. באופן הזוי חיכיתי ל5 בבוקר לסהדנא (שיעור הבוקר) כדי להתחיל שוב בתרגול הגופני, למרות שכל גופי כואב.

בבוקר קמתי, התרגול היה סביר, ובסוף התרגול, הולכים לחורשה מקסימה פה באזור. במהלך ההליכה אני מרגישה את כל הגוף כואב. אני מקשיבה פנימה. הילדה שבי, הילדה הפנימית אומרת לי שקשה לה. שהיא רוצה שאפסיק. אני מסתכלת עליה ורואה אותה באמת. את כל הכאב והקושי, זה שלמדתי שלהיות "ילדה טובה" משמע להחניק אותו בתוכי ופשוט להתעלם. ואז, כשאני רואה אותה ומרגישה את הקושי שלה באמת, אני נותנת לה יד ואומרת לה, בואי אהובה, עכשיו אנחנו ביחד בזה, בואי נראה ביחד מה יש מעבר לכאב, מה קורה אחרי. היא מסתכלת עלי, לא בטוחה, אבל היא נותנת לי יד. ואנחנו ממשיכות ללכת לחורשה ב י ח ד!!! אני , הילדה הפנימית וכל הכאבים - ב י ח ד.

אנחנו יושבים לחצי שעה מדיטציה מקסימה. הזמן עף ואני בחוויה מדהימה שאפילו קשה לתאר במילים.
אני מבינה - זה מה שקורה כשמסכימים לעבור את הגבול, לעבור את מסך הכאב. לא מתוך התעללות פנימית וחוסר הקשבה, אלא מתוך הסכמה לגדול יחד. ומתוך הגדילה באה התבגרות.

סאט נאם
בוקר טוב smile emoticon ב י ח ד

ותודה Ronit Vardi על החוויה ועל ההקשבה