אני כאן

אני כאן!
יש אתר http://avivitber.wix.com/ab-me, 
הנר דולק, החדר מוכן, אני מוכנה.
כבר כמה זמן שאני מחכה, 
מחכה לרגע המתאים ביותר,
ליום הכי נכון - לצאת לאור.
אין מה לחכות יותר. אני כאן.


רואה את האצטרובלים הקטנטנים בתמונה?
אפילו שהם נראים עכשיו הכי קטנטנים, 
עדיין אין להם צנוברים בפנים,
הם עץ גדול בהתהוות.
אולי זה לא נראה כך עכשיו, אבל אם יקבלו אהבה, מים ואדמה, 
יגדלו לעץ ענק. 
עץ שיכול לצמוח אפילו במקומות הקשים ביותר. למצוא הזנה.

אני כאן לכל מי שרוצה לצמוח,
לכל מי שרוצה ליצור שינוי במקום שיש בו קושי,
לכל מי שרוצה התחדשות,
למי שרוצה להתפתח אפילו אם לא ברור לאן.

יש לי הרבה כלים לריפוי, להתחדשות ולשינוי באמתחתי, 
אבל כלים זה לא הכל,
אני מביאה את הלב יחד עם בהירות מחשבה וידע עתיק שנגלה עכשיו מחדש. 

מזמינה אותך לבוא למפגש, 
אני כאן.

אביבית
מטפלת ומלוות צמיחה
http://avivitber.wix.com/ab-me

הבלוג שלי: http://kanlomdim.blogspot.co.il/

סודות של לקטים: מזון על מהטבע - חינם וזמין לכולם

ממש עכשיו בכל מקום בו יש אורנים שפורחים אפשר ללקט מזון על.
האבקנים של האורנים מלאים בויטמינים, מינרלים עשרות סוגי אנזימים והרבה חלבון (כל חומצות האמינו).
.
בניגוד לצמחים אחרים שמסתמכים על האבקה בעזרת בעלי חיים, האורנים סומכים על הרוח wink emoticon ומפיצים את אבקניהם באוויר. אפשר פשוט לאסוף את האבקנים כמו שרואים בתמונות שאני אספתי.
.
מה עושים איתם?
אפשר למולל או לטחון במטחנת תבלינים ואז לשים על מאכלים טריים כמו סלטים או להוסיף לתבשילים.
רעיון מעולה וממש טעים(שגילתה לי יערה שחם) הוא אורז מלא עם חלב קוקוס ואבקני אורנים.
בכלל אם יש לכם ילד שלא רוצה לאכול חלבונים, אפשר פשוט להוסיף את האבקנים האלו לאוכל.
.

מה הטעם?
הטעם לא חזק. הם נותנים מן ארומה אורנית כזו.
.
תודה ללקטית העל יערה שחם ול Shimi Ref על המידע החשוב הזה.
.
http://mordy5.wix.com/likutiyar

לעזוב את התחנה

היום טיפלתי באישה מדהימה, נקרא לה לילי, שבקשת העזרה שלה היתה סביב התמודדות עם הבת שלה.

כשלילי סיפרה על הקושי שלה עם הבת שלה, היא תיארה מצב בו הבת שלה מאוד מכעיסה אותה, אבל בגלל קשיים איתן מתמודדת הבת היא בכלל לא יכולה לכעוס עליה.
התוצאה היא שכבה עבה של אשמה שמכסה על הר געש של כעס שמתפרץ לפעמים (מוכר למישהו?)
כשהיא דיברה על עצמה הרגשתי כאילו היא יושבת בתחנת האוטובוס ומחכה לאיזו לילי מושלמת שתגיע באוטובוס הקרוב.
לילי מושלמת שלא כועסת על הבת שלה ורק מבינה את הקשיים שלה.
לילי מושלמת שתמיד יודעת מה להגיד ומה לעשות.
לילי מושלמת שתבוא ותהיה האמא המושלמת שביתה מחכה לה.

לילי מחכה שם בתחנה כבר כמה שנים, והאוטובוס לא מגיע.
הלילי המושלמת הזו היא אשליה שהתרבות שלנו מתחזקת מאוד טוב.
הטלויזיה מלאה במושלמות כאלה, יש גם מלא גורואים להורות שממש יודעים...

הזמנתי את לילי להסכים לעזוב את תחנת האוטובוס, לוותר על ההמתנה ללילי המושלמת הזו.
בכל רגע של המתנה בתחנה הזו, לילי לא נמצאת שם עם הבת שלה,
אלא מעבירה זמן עד שתבוא המושלמת לה הבת שלה מחכה.
הבת שלה מחכה לאותה לילי שיושבת מולי עכשיו.
דמעות זלגו על פניה, והגיעה הקלה גדולה. ההמתנה נגמרה.

בכל רגע כזה בו אני מחכה לאיזו שלמות שתיכנס לחיי, אני לא נוכחת בחיים שלי שקורים ממש עכשיו. אני לא מסכימה לראות את היופי שכבר כאן.

אני ולילי עזבנו הבוקר את התחנה.
מה איתך?

אמא אני כבר גדול?

מאז יום רביעי דניאל (בן 3 וחצי) עסוק כל הזמן בלהיות גדול. הכל התחיל בביקור שלנו במיצג הבמבוקים הגדול. מותר לעלות עליו רק מגיל 6 ולכן דניאל נשאר למטה איתי ועם מורדי לסירוגין.

פתאום הוא הבין שהוא צעיר מאורי וגילי ויש דברים שהוא לא יכול לעשות.
כשהיינו שם היה לו קשה בדקות הראשונות. ואחרי שהיינו איתו בקושי, הוא נרגע. הייתי בטוחה שעברנו את זה.
אבל מאז, הוא כל הזמן בשאלה של כמה הוא גדול וכמה קטן.
עושה הכל כדי להיות גדול: הוא רוצה ללבוש את הבגדים של אורי, שואל אותנו כל הזמן אם הוא גדול, מדבר על זה עם האחים שלו...
היום היה שיא כשדניאל העייף התעקש ללבוש את המעיל של אורי ולא הסכים לנוח קצת באוטו בצהריים.
אני הרגשתי כמה דבר קטן שקרה במקרה גרם להתפכחות ענקית שלו למגבלה שלו כבן הצעיר במשפחה.
אני איתו בכאב שלו, הוא נשאר מחוץ למועדון, מחוץ לכיף.

מזדהה איתו כל כך. תמיד יש מועדון אקסקלוסיבי שאני נמצאת מחוץ לו.
תמיד אני פוגשת מישהו שהוא <השלם_את_החסר> ואני לא.
הוא מגניב כי הוא כזה.
ואני לא.
ואז אני מתאמצת בדרך כזו או אחרת כדי להיכנס.
יש מועדונים אליהם עדיין לא נכנסתי. (בעצם תמיד יהיו).
אבל הילדה שבי רוצה. רוצה להיות שייכת. להיות מהמגניבים.

בדיוק כמו דניאל,
שאם היה עולה על מתקן הבמבוקים היה מגלה שזה באמת לא מתאים לילדים בגיל 3 - קשה ללכת עליו, וקשה לאזן את הגוף.
כך גם אני, בסופו של דבר מבינה שהכניסה למועדון מצריכה כל כך הרבה מאמץ ושבעצם זה לא אני.
כמה מאמץ...
ואז אני משחררת, ותוך שבועיים מוצאת את המועדון החדש להתקבל אליו.

היום אחרי הדרמה עם דניאל הבנתי,
התנועה הזו של לעמוד מחוץ למועדון ולעשות משהו או להיות מישהי אחרת ממי שאני היא מאמץ מיותר.
למה? כי כנראה, מטאפורית, אני בת 3 וחצי. וזה לא משנה מה אני אעשה, אני לא אהיה בת 6 (כל עוד הזמן עובד לינארית).
להחליף בגדים, ללמוד משהו, לשכוח משהו... לא יעזור.
הדבר היחיד שיש לעשות הוא להיות במועדון הזה. לא בבאסה, לא מתוך ויתור, אלא מתוך החגיגה שאפשר לעשות רק פה.
רק כי במועדון הזה, המסיבה מתחילה כשאני נכנסת כל כולי. עם מי שאני היום.
נחשו מה, כולכם וכולכן מוזמנים ומוזמנות.
אין צורך בשום מאמץ כדי להיכנס.
רק אהבה, אהבה עצמית.
3>

דברים שלמדתי מהאביב

בימים האחרונים אני בחקירה בחיים שלי איך עושים הכל בפחות מאמץ.

המקום הטבעי לקחת את זה הוא להדרכות הליקוט שלי.
איך?
פשוט משחררים.
ביום שישי אני ומורדי קנינו ב2 חנויות אורגניות שונות את כל מה שהיה נראה לנו טרי וטוב.
אתמול בערב ישבנו על תפריט האביב שכולל פחות אוכל מבושל והרבה סלטים מעניינים שעושים שימוש במה שמלקטים עכשיו.

היום, הכל פשוט קרה בצורה מדהימה,
היתה קבוצה של אנשים מקסימים ששמחו להכין, לקחו יוזמה, ועפו על היצירתיות שלהם.
הכנו ביחד ואכלנו:
סלט עגבניות עם פרסיון
סלט עלי חוטמית זיפנית עם הפרחים שלה (ברוטב הסודי)
סלט סלק ופרחי חרדל
סלט קינואה עם תחתיות גדילנים וזרעי גדילן טריים (גם ממש בריא לניקוי הכבד), ועלי לקט ירוקים
תבשיל קארי מיוחד עם שורשי גדילן
וקינוח מעלי צבר

כן, הכנו גם פויקה ענק ואורז, אבל בהרבה פחות עבודה מ3 תבשילי הקדירה שאנחנו מכינים בדרך כלל (כדי שהקטניות יספיקו להתבשל אנחנו משרים הרבה מראש וביום הליקוט קמים מוקדם בבוקר, חותכים את הירקות ומעמידים את הסירים עוד לפני שמתחילים).

אז ממש למדתי - לשחרר - Less Is More - וקלילות גדולה פשוט נכנסה בדלת.

מבטיחה מתכונים בהמשך 

מי שרוצה לטעום מוזמן לבוא לאחד מהליקוטים הקרובים שלנו.

קיצור תולדות פולנייה והחשיבה החיובית

פעם הייתה כת שקוראים פולנייה היא לא הייתה במקום ספציפי, היא התקיימה בכל מיני בתים של אנשים.
האנשים האלה בפולניה חשבו שעצב זה רגש נפלא וגם פחד. וכל הרגשות האחרים הם כמובן פחות. אז לדוגמא אם מישהו היה עצוב זה היה נורמלי וטבעי. ודאגה, דאגה נחשבת רגש מקודש שמראה על אהבה.
אבל אם פתאום הוא היה שמח, זה היה נראה ממש נורא. זאת הייתה הפרה חמורה של כל מה שאנחנו מאמינים בו. הוא ממש לא רציני, זה גם מסוכן כי הוא עלול לעורר קינאה של אחרים, ואולי הוא בכלל שתה חשיש או משהו יותר גרוע... אוי וייזמיר.
טוב נחזיר אותו למוטב, נעליב, נפגע, נעציב, ואפילו ניתן לו לשמוע חדשות כך שיחזור חזרה עם הדמעות בעיניים (והזנב בין הרגליים).

זה לטובתו!!
ככה שנים חיו להם הפולנים.
בהתחלה היה נדמה שהפולנים באו ממדינה שקוראים לה פולניה. ורק מי שבא משם הוא כזה. ומהר מאוד הסתבר שבכל העולם יש להם שלוחות. היו אנשים ממרוקו, מספרד, מצרפת, מאיטליה ובעצם מכל מקום שהיו כאלה... אתם יודעים... פולנים.
האנשים האלה חיו להם בעצב ובפחד שנים. והם הרגישו מאוד נוח. וקיימו את הפולחן שלהם שכלל המון תלונות על כל דבר. והרבה בילוי אצל רופאים מסוגים שונים.
חלק מהילדים שלהם היו יוצאים החוצה וכאילו חיים חיים רגילים.
אבל ההורים שלהם תמיד דאגו להחזיר אותם הביתה לקרפאלך/קוסקוס/פסטה... של אמא שמכילה את החומר הידוע הזה שבזכותו הם תמיד אמרו לעצמם: ידעתי שאמא ואבא צדקו - אי אפשר באמת להיות מאושר בעולם הזה.
הרופאים האלה בדקו וראו שחברי הפולניה היו המון חולים, היתה להם תוחלת חיים קצרה וגם החיים האלה שהם חיו לא היו, איך להגיד, איכותיים כל כך (כי על שמחים אין על מה לדבר).
ואז התחילו לחקור את זה.
וגילו שבעצם יש קשר. בין הרגשות האלה: העצב והפחד לבין המצב הרפואי.
ומישהו העלה השערה שאולי אם הם ישמחו יותר, אז המצב הבריאותי ישתפר.
ניסו את זה, הייתה תקופה מטורפת של ניסויים בבני אדם וגילו שזה עובד. ונכתבו על זה המון ספרים, וקורסים, ומטפלים.
אז התחילה התנועה של החשיבה החיובית שחרה על דגלה את השמחה והצחוק. הם האמינו ששמחה זה מעולה. ולעומת זאת פחד זה נורא. כי מה שאתה מפחד ממנו מתגשם. ועצב זה ממש לא בריא. וכעס זה אלים. 

היו להם טקסים שלמים ומנהגים שלמים כדי לחגוג את האושר והשמחה.
הרבה מאוד מהפולנים עברו אליהם. כי הם רצו להירפא. הם רצו להשתנות ולא להיות כאלה...
וגם הילדים של הפולנים עברו לחשיבה חיובית כי הם רצו לעצמם עתיד טוב יותר.
ועד היום פעמיים בשנה יש פגישה טקסית בין הזרמים השונים.
לפגישות האלה קוראים ליל הסדר וערב ראש השנה.
שם כל צד מנסה בצורה אלגנטית להוכיח שהוא צודק.

תהנו מחר.
ו... תרשו לעצמכם להרגיש מה שאותנטי לכם בכל רגע. זה סימן שאתם לא בכת, אתם פשוט עצמאיים. פשוט מי שאתם.
-----------------------------------------------------------
בתמונות - יצירות של חברי הפולניה מכל העולם כפי שהן מוצגות עד היום במוזיאון ישראל w

לעשות לכעס מקום

ככל שאני יותר מעמיקה בעבודה עם גוף הרגש, כך יותר ויותר אני רואה את מה שקורה עם הילדים שלי אחרת לגמרי.
היום גילי ממש כעסה, האוהל שלה נהרס וזה ממש תיסכל אותה.
היא רצתה להרביץ ולהרוס.

התגובה הראשונית שלי היתה להסביר לה, להרגיע אותה... או במילים אחרות, במקום שהיא תחווה את הכעס בגוף, אני רציתי לקחת אותה איתי לראש.
זה המקום שממש נוח לי, שם "קל" לי לחוות כעס.

אבל היום בבוקר, פתאום נזכרתי במה Or Koren אמר אתמול בערב הקסום בבית קשת בו הייתי:
אם ניקח את הרגש לראש - נחשוב עליו, ננתח, נריץ שוב ושוב או נשכנע את עצמנו, לא יתאפשר שינוי (לפעמים אפילו נכנסים ללופ),
אבל ברגע שנפגוש אותו בגוף, השינוי קורה מעצמו.
בדיוק כמו זרע של צמח: אם נשאיר אותו באוויר - שום דבר לא יקרה.
ברגע שנשים אותו באדמה, שינוי יקרה.

ואז עצרתי את כל התנועה המחשבתית הזו שלי שרציתי להזמין אליה את גילי,
יצאתי עם כל הילדים החוצה,
ופשוט נתתי לגילי להביע את הכעס שלה. היא זרקה אבנים,
הרביצה לאדמה, פוררה גושי אדמה, תלשה עשבים שגדלו שם.
אני נשארתי שם. נוכחת איתה.
בסיום, היא נרגעה, חיבקה אותי.
אני הרגשתי שבלי מילים, הברית ביני לבינה התחזקה.
המסר שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו איתו הוא שמותר להביע כעס. זה בטוח להביע כעס. והכי חשוב: לא נשארים לבד כשמביעים כעס.